נכון שאור ניאון הוא יותר ישראלי מאשר פריזאי, ואמנם אורי פיינמן שר "זה כאילו בפריז אבל בעצם כאן איתך". אלא מה: מכאן – פריז הרבה יותר מתאימה לסיפור אהבה.  גם האור המקומי אינו יכול לשמש תאורה תואמת לצלילי הואלס האלה, למנגינה הלוטפת-מחניפה שחוברת למילים שמנסות לקשור בין "קצת אהבה" (יש דבר כזה – "קצת אהבה?"  הניתן  לחלק אהבה במנות – קצת היום ולהשאיר משהו למחר?)  ואושר שמתחיל בגעגוע, מבט שותק, אח אח הרומנטיקה שמנסה לגעת בשנסון שמתנגן בפונדק ברובע הלטיני על גדות הסיין באור נרות.
מתאים לפיינמן הואלס הנינוח הזה, שר בלי ללחוץ, והגעגוע נובע ממיתריו כמימי נחל מפכפך (מה, גם אני נופל ברשת?)  סנטימנטליות גואה שתעשה למישהו חשק לקחת את המטוס הבא לעיר האורות, כמובן כשבליבו לפחות "קצת אהבה" כמאמר השיר. אבל אם כבר כרטיס טיסה יקר – למה לא ללכת על "הרבה אהבה", וזה שיר שעושה חשק להרבה.

 אור ניאון בחלונות מדליקים כבר את הלילה/ צל של אדם, מחבק אקורדיון/ זה כאילו בפריז, אבל בעצם כאן איתך/ גם השקט מדבר בשפה זרה
אוסף את השקט אליי וחושב / האושר מתחיל בגעגוע  
קחי קצת אהבה כל עוד אפשר / אל תשכחי להשאיר למחר/ קצת אהבה, ללילה קר שלי איתך/ שתמיד אוהב אותך
לפעמים געגועים, מציירים את הביחד / שוב האתמול מחבק את העכשיו  / בעיניים שואלות, אני קורא אותך ואת / מספרת את הכול במבט שותק