האלבום יצא ב-8 עטיפות שונות. כבר הגימיק הזה עורר ציפיה מחבורת האינדי הקנדית, ובמיוחד  אחרי אלבומים כמו Funeral ו – Neon Bible. למה ציפיה כי ארקייד פייר מבשלת תבשילים מפתיעים, והמפתיעים האלה – כמה מפתיע – עשו קפיצת ענק מאלמוניות מחתרתית לפסגת התעשייה.

אם Funeral הציב את היסודות של הלהקה, Neon Bible לקח למחוזות הדמיון ולסאונדים הגדולים, The Surburbs הוא מעין חזרה הביתה – גם כדי לגלות ששום דבר לא נשאר כמו שעזבת אותו.

Wasted Hours  – שיר יפהפה מושר בטון רך שקט – Wishing you were anywhere but here / You watch the life you’re living disappear / And now I see / We’re still kids in buses longing to be free

"הלוואי שלא הייתי בשומקום אלא כאן/ אתה עד לחיים שאתה חי נעלמים/ ועכשיו אני רואה/ אנחנו עדיין ילדים באוטובוסים משתוקקים לחופש"

וגם – Suburban War – פסגה באלבום:  “This town’s so strange/They built it to change and while we sleep the streets get rearranged”. ,העיר הזו כה מוזרה/ הם בנו אותה כדי לשנות/ ובעת שישנו הרחובות השתנו". טון מדוכדך תחושתי של הזמר המצליח להעביר את הסערה שמתרחשת פנימה, שיר שמדבר גם על החברים הישנים שכבר לא מכירים אותו – כי המוסיקה הפרידה ביניהם.

האלבום השלישי מתמקד בילדותם בפרברים. קולו של וין באטלר Win Butler  מצוין, אפילו יותר מאשר ביצירות הקודמות של הארקייד. רגין Regine מעניקה את האיזון הווקאלי המדויק. התזמורים עשירים – כינורות, צ'מבלו, קסילופון, סינטיסייזרים לצד חטיבת הקצב. שירים על ניכור, סטריאוטיפים חברתיים, פנטזיות מנופצות, הפרברים במשמעויות פיזיות ואמוציונאליות. וגם נגיעות במוסר חברתי ואישי. דוגמא לאחת השורות I need the darkness / can you please cut the lights?
נדוש? אמיתי? תקשיבו למוסיקה. היא בטח תשכנע שזה אותנטי. האלבום כמעט הוציא ממני –  "הביטלס החדשים".  אבל גם בלי להיסחף – ארקייד פייר יצאו מהאולפן עם אלבום קונספט מורכב וכובש לבב כמעט מכל בחינה.

(“Half Light I”, “Half Light II (No Celebration” – הרמוניות קסומות בשירים של מעין הבעת רחמים עצמיים מלודרמטית. החלק השני של Half Light לעומת זאת מגיע בטקסטורת של אלקטרו פופ מיד טמפו בצליל אווירה שמימית. עוד קטע שאחזור אליו.

Rococo – על "ילדים מודרניים" שבונים דברים רק לשרוף אותם – מנגינה נוגה, קול מיוסר ועיבוד מסעיר שבונה את השיר כסרט מתח.

City With No Children –  עוד אחד מהשירים שנשמעים כמו "חזרה לבסיס" במהדורה עכשווית "נהגתי לחשוב שאינני כמותם, אבל יש לי ספקות … כשאתה מסתתר מתחת לאדמה הגשם אינו יכול להרטיבך/ אבל האם אתה חושב שהצדק שלך יכול לפרוע את חובך".

אם אתם מכינים רשימת אלבומי עשור, צרפו את זה ללא מחשבה שנייה. השיבה למוסיקת פופ יצירתית, למקומות שאנחנו מחפשים במוסיקה, למעשה – לחזור הביתה.