הוי, האהבה-האהובה. גברים ממשיכים להשתטח לרגליה, לייבב בבכי תמרורים. דודו רז "מדמיין מציאות שהיא חוזרת". בעיה – כי עברו כבר כמה שנים. מן הסתם – שכחה. כלומר – הבחור סובל כבר כמה שנים, לא נרדם בלילות, יען דמותה ממשיכה לחזור אליו. ואם חשבתם שדמיונו הקודח של זר מסתפק בלדמיין "מציאות שהיא חוזרת", הנה הוא מדמיין גם "ימים שקטים בהם חלמנו והכאב היה נסתר" (מדמיין? אם היו ימים שקטים – אז לא צריך להיות – נזכר?) כלומר – חלומם המשותף היה כה גדול שגרם לכאב להיעלם? על איזה כאב מדובר? מה בדיוק הפריד ביניהם? 

לא כל מאהב דואב חייב לשרבט, ורז עם כל הכאב – ויש כאב – לא נמנה על מי שחונן  בהשראתה השכינה לכתוב שירים, גם כאשר געגועיו עולים על גדותיהם. באשר למנגינה ולשירה? יפים מן המילים. תן לרגש ללכת במקומך. רז זועק זעקת יגונו שמגיעה מסולסלת במנות רגש שמספק הלב העורג. מעניין לאן פניו של דודו רז אחרי השיר הזה? סדרת המשך לאובדן האהבה שעוצר לו את הזמן או קליל וחפלאי לרגל שיבתה. זמר היגון או זמר השמחה?  

מדמיין לי מציאות שאת חוזרת/ והכול הופך מושלם../ את מתרחקת,אולי עם השנים

את שכחת אותי מזמן….

 אם רק היית יודעת/ כמה העולם שונה לי/ כשרק איתך אני חולם

ובלעדייך לא נרדם…

 את ושוב את מולי עומדת/ את לא יודעת כמה כוח לי נתת/ את ושוב את באה והולכת

כשהעצב פה עוצר לי את הזמן..

מדמיין ימים שקטים/ בהם חלמנו, והכאב היה נסתר…/ איך התרחקנו…/ אולי עם השנים, את שכחת אותי מזמן…

 אם רק היית יודעת/ כמה העולם שונה לי/ כשרק איתך אני חולם/ ובלעדייך לא נרדם…

את ושוב את מולי עומדת/ את לא יודעת כמה כוח לי נתת/ את ושוב את באה והולכת/ כשהעצב פה עוצר לי את הזמן.