"ילדתי נשמתי/ אל תוותרי עלי הלילה/ מה איתי נשמתי/ תני לי אהבה"

איזה סוג כפיים נתאים לשיר הזה? דודו אהרון את שי ראובני הם ראשי אגפים בבית החרושת ללהיטי אינסטנט. את הכפיים כבר מקבלים בתוך השיר. מגיע קומפלט. עזבו אתכם "ים תיכוני". תן לתזמור החפלאי לרוץ לפניך. ילדתו (יענו, בת כמה?) היא הנשמה שלו, היא מטריפה אותו, כולו נרגש, רק שלא תוותר עליו הלילה. זהו. זה כל השיר.
מישהו אמר לי: הצחקת, מה אתה כותב ביקורת: אתה יכול לכתוב עוד עשרת אלפים מילים. לחדד ולשנן את מילותיך. מה שברור הוא:  אותך מנהל הבנק לא יספור. לפרץ ושות' הוא יפרוש שטיח ים תיכוני כחלחל. (אם לא ימתין לו שם  מישהו מרשויות המס) עזוב אותך איכות. עם ישראל קונה – ממשיכים למכור. הוא צודק. גם קובי פרץ צודק. איך אפשר למכור "איכות" למי שאינו מתחבר לאיכות. ככה אוהבים אותו. מה אתה מבלבל את המוח.

זה נכון, אבל ארשה לי לומר ככה על בהונות: גם את האינסטנט הזה פרץ שר כמו מכונה, כאילו נשמתו פרחה לה, מסלסל אותה אל היכלי הכלולות כאילו דרכו סלולה לשם מראש. קובי, איפה הנשמה שלך?
אבל אין ספק: לא רק מנהל הבנק יחגוג, גם דלפוני ישראל ישישו וישמחו למשמע קולו המאנפף של פרץ, שממשיך יענו להתבכיין, כי היא אינה מחייכת אליו, כדי להבהיר שהכל זה העתק של העתק של העתק, ולאו דווקא מההעתקים הטובים. העיקר שנולד עוד שיר "דיכאון" ממוחזר שהוא שיר שמחה שגעון.