הסלסול, המנגינה המחבקת, הטון המלטף, החום האנושי. קחו את ארבעת הצירופים האלה ותקבלו סגיב כהן. אני אומר את הדברים, גם אחרי שלא תמיד התלהבתי מכל טקסט, לעיתים מחורז מתיפיף, פה ושם הוא נגיעות בקיטש, חיבור למקורות (שיר השירים) שנשמע מעט מאולץ.

מצד שני – יש כאן יוצר וזמר שמשדר תחושות במנגינות נוגות ונוגעות. אלבום שכמעט כולו שלו, הפקה מוסיקלית של אורי זך. אני מבין את לב העושים במלאכה: כדי למכור יש לפעמים לרכך ולהחניף לאוזן וללב הרומנטיים. לא די שהמוסיקה מלודית להפליא, כדאי להוסיף טיפה קצפת שתמתק יותר. לפעמים אני לא נגד מתקתקות: אני מדבר על הקולות הנשיים השמימיים שהוסיפו ל"תהיה איתי" בנוסחים של מעבדי פופ צרפתיים שנות השבעים. סגיב מזמר בטון תחינתי שיר עידוד על הליכה לקראת האור, שיבה לחלום ילדות. האם אני שומע קובי אפללו בשיר? חיפשתי בקרדיטים ולא קיבלתי אישור. אבל אני שומע אפללו והדואט הורס כולל השכבה השמימית ה"צרפתית". קחו את השיר הזה פעמיים ביום, תחסכו כסף לפסיכיאטר. תמצאו עצמכם אומרים שלום לאנשים שאינכם מכירים.
לחצתי לקטע הבא המסיים – "הרגע" – מנגינה וסלסול וטון לא פחות נוגים ונוגעים. סגיב שר על התפכחות – על רגע התגלות וגם על אור שמתפרץ עליו "מעיניה". הטקסט כתוב לא רהוט, מעורר סימני שאלה והרמת גבות ("בורח אל הכוס, הסמים, הקדוש אל גן עדן הזדמנות להתפלח…"), אלא שלפעמים טון הקול שמתנגן ממיתרי הלב מכפר על טקסט עילג.

לעומת זאת "כמו שלילה" – שיר נשמה, כתוב רהוט, מנגינתו העצובה וסלסולו האותנטי מחבקים וכובשים גם במשפטים "ולכל מי ששמיים העדים לאמיתו/ ומתחת לכנפיים מבכה את בדידותו"

יפהפה הוא גם "המפרש" –  סגיב כהן מתחקר את מקור הדחף. "השד" הזה שתמיד נמצא, שקורא לו. אנרגיה שמתנקזת אל נשמתו. דחף שמנווט כמפרש ברוח, שמפלרטט עם הגלים ומוביל למקומות "על הקצה" – גם להרס, שדורש תיקון. מנגינה שמתפתלת יפה בסלסוליו, מטפסת מן הלב אל מיתרי קולו, לסער גלים רגשי. בריזה ים תיכונית חמה וטובה שמגיעה מחופינו. העיבוד וההפקה שמערבבים יפה את צלילי האוריינטאלי עם המקצב וההרמוניה המערביים.
החום הזה שמתנקז אל הנשמות. ומגיעים עוד שירים נוגים יפים מהסוג הזה – כ"ואם עכשיו" – שיר אהבה רווי ערגה, כוונה שבלב, מנגינה כובשת בעיבוד אתני אקוסטי שמדגיש יפה את קווי המתאר של המנגינה ומאפשר לסלסול הנשמה לפרוץ קדימה, "בחלוף הזמן" – פונה בגוף שני אל דמות מיוסרת (את) וגם מכניס לשון פניה אליו ("ועכשיו אתה חסק להתמכר לנגיעה") – מנגינה ועיבוד ים תיכוניים זורמים בנתיב שלוקח אותך בשבי רגשית. "רק בשבילך" שיר אהבה שמגיע מנפש דואבת – מלודי להפליא שמצטיין במעבר (לפזמון) מצוין.

ב"בדרך אלייך" שפותח הדיסק – שר סגיב על היסחפות רומנטית, ליבו המתפעם, אהבתו המתרגשת: אנשים נעצרו, השמיים ביקשו, האורות צעקו, ההדים שאגו, היקום עמד לצידו. והוא? קבל עם ועולם מתרגש ומשתאה – מתמכר לכאב שלאחר עזיבתה. הזמן אינו פועל לטובתו, מוחק את עקבותיה. וכל שנותר זה לבכות את הסיטואציה – כמה נשאר לי להתגלגל בדרך אלייך. גם כאן סוג הטקסטים שמשאירני קריר. כל הנרגשות מנופחת הרגש, ההיסחפות המיופייפת ואז, מגיע הנעים-זמירות, הלחן  ה מעוגל מחניף-אוזן, פורט-מיתר-ללב שמתפתח לפסגת הרגש.

סגיב שר "שימני כחותם" ו"ישקני" לפי שיר השירים. אישית, אני לא אץ-רץ לשנן פסוקים מכל מקור מקראי למרות תבונתם הגבוהה ושנינותם כי רבה וגם החזרה למסורת, לבית סבא וסבתא, לבית הכנסת לא מכניסה אותי מיד לאווירה של והדרת פני חוכמה וחכמים.  סגיב מנסה מזמורים בקול טבעי, מסתלסל יפהפה בשירת געגועים ימנית בהפקה אקוסטית מאוזנת, להיות אתני מסורתי וגם להישאר בגבולות המיינסטרים של הפופ האלקטרוני.

חשבתי לעצמי: בטוח שבאן.אם.סי עובדים על טיפוח המיינסטרים הים תיכוני הזה המחניף הזה, הסלסול הנוגה, הצליל האמוציונאלי אבל בלי לנסות לעלות על מסלול החתן כלה. סגיב כהן מצטרף מבחינה זו לקובי אפללו. הוא כבר בליגתהעל הזו. הסגנון – הטון, הלחנים  והעיבודים  מתועלים לאפיק  הזה של התרככות מענגת לערוצי המיינסטרים האיכותי.

נ.ב: לדיסק מצורף בונוס – "סגיב כהן – הלהיטים 2003-2009".