אני בעד מיני פסטיבל רוק. אבל 6 וחצי שעות בערב – Too Much. יותר התאים להעביר למקום פתוח, דשא, אוהלים, שנרגיש פסטיבל רוק גם בלי גשם ובוץ. מצד שני: אני מצדיע לאמרגנים. לא בכל ערב מתרכזות 3 להקות בכירות שישראל היא תחנה לא סתמית בדרך בשבילן, או כמו שג'ון ליידון מהפאבליק אימאג' אמר – דה פרומיס לנד, הגם שהציניות חגגה.
אלא מה: כשג'ון ליידון עלה עם עם Public Image Limited ועם כל הצעקנות הפנקיסטית בסוף הערב, התרוקן חצי ביתן. לא נתנו את הכבוד המגיע לחלוץ הפאנק. בשביל רבים LCD Soundsystem הייתה השיא.
החלק המלהיב של הערב (הופעה שניה בערך ב-11.15). להקה של איש אחד, ג'יימס מרפי וצוות תומך. זה היה ברור מרגע שהלהקה נכנסה לפעולה. איש כריזמטי שנהנה מצליל נפלא, מהודק מאוד, חזק מאוד, פאנקי דאנס אלקטרוני. למישהו הוא הזכיר את דיוויד בואי? למישהו הזכיר ההרכב את טוקינג הדס או את שריקבק. אז גם אם תחברו הכל, יש לכם ל.ס.ד סאונדסיסטם עם ה – Drunk Girls, עם All My Friends, עם Losing My Edge ו – New York המצמרר לסיום.
צליל רענן, פופ פאן. ואיך שלא תגדירו, יש כאן ניואנסים שלא משייכים את LCD Soundsystem לשום מגירה. גם אם שמעתם מיני השפעות/ ציטוטים עדיין הם חלק מהצליל המסוגנן של האלבום, כלומר – גם האפיון הדאנס אלקטרוני. ככה שבתוצאה הסופית מקבלים מורכבות מרהיבה, מוסיקה מסוגננת בהפקה האלקטרו דאנס היפנוטית-פסיכודלית מרהיבה.
הדראמס Drums פתחו את המרתון. הרכב אינדי פופ שנבנה ע"י חברי ילדות ג'ונתן פירס וג'ייקוב גראהם. הסולן הבלונדי ג'ונתן פירס Jonathan Pierce, מנסה להישמע עדכני אלא שהפופ הזה של מלודיות פשוטות כל כך מזכיר גם את הסטרוקס ולעיתים גם את הסמיתס עד שהוא נשמע לעיתים אנכרוניסטי. השיר Best Friend מזוהה ע"י הקהל. Let’s Go Surfing’ מגיע עם השריקה המוכרת. Drumsנשמעת כמוסיקת רוק שיש בה גם אלמנט רטרו וגם טאץ' עכשווי.
מוסיקת פופ מהודקת מבנים הכי פשוטים, אם כי מנוגנים אותנטי. הדראמס עושים מוסיקה teens, אבל יש משהו בוגר, מעין רטרוספקטיבה סגנונית שאינה מביאה את הבשורה למי שמחפשים חידושים.
וקבלו לסיום ג'וני ליידון, הלא הוא ג'וני רוטן (סקס פיסטולס לשעבר) עם ה Public Image Ltd. פאנק? זה עוד עובד? האיש בשיער פאנקיסטי הוא הצגה קצת גרוטסקית. אבל האמת היא שג'וני מצליח להגשים את מה שהפאנק רצה לעשות בזמנו. אנשים שוכחים שפאנק לא היה בדיוק סגנון מוסיקלי, אלא סוג של התרסה. מרד במוסיקה הקיימת. גם לא תמיד משהו של קללות ויריקות. אולי אז זה היה כך, כי כפאנקיסט היית צריך לספק את הסחורה למעריציך. ג'וני ונעריו ניגנו מוסיקה. לאנשים שלא יודעים בדיוק מה היה הפאנק הזה. לא להיטים אבל אפשר להצטרף בשירה ל – This Is Not A Love Song. סקוט פירת' Scott Firth על הבס לו אדמונדס Lu Edmonds בגיטרה ברוס סמיתס Bruce Smith על התופים מצוינים כתחליפים לחברים המקוריים, במיוחד עבודת הגיטרה של אדמונס שכמעט גנבה ההצגה לאיש במרכז הבמה שהתמקד בהבעות פני מעוותות, בטונים מרושעים. אם חשבתם שג'וני התרכך עם הזמן – אז לא. מבחינת ליידון המהפכה לא הסתיימה. הוא עדיין שם, וזה עובד.
