נתן זך כתב שיר בן ארבע שורות קצרות.
מעל הרקיע בחלל הריק
קיים רקיע שהולך וצוחק
ואדם החי בעולם חונק
הנושא עיניו לרקיע ריק.
המנגינה מנסה לשאת עיניה לשם. האירוניה מתרככת בליריות המוסיקלית, בקולה הריחופי של מיקה קרני, במקצב הואלס המתגבר.
שיר ראשון מאלבומו של עדי רנרט, יוצר ומוסיקאי מצוין. ה"פעמון" צלצל כבר בפברואר 2010, טקסטים ממקורות שונים שנבחרו בעזרתו האדיבה של המשורר רוני סומק, סלט מוסיקלי עשיר ירקות ופירות, מוסיקה אינסטרומנטלית וקולית מהאגן המקומי, מהאגף האסיאתי, נגיעות פופ, מגעי ג'אז, כשהיומרה היא להציג שירים בטקסטים "הנוגעים בדרכים שונות בשאלות של משמעות החיים"
אני כבר בסיומו של הדיסק, קטע 15, "פעם בקיץ" שמתפתח לכיוונים לא צפויים, הרמוניות ומקצבים, סמבה וג'אז. זהו עדי רנרט המוסיקאי האקלקטי במיטבו שמנסה לחבר את מרב מקורות ההשפעה שלו לכמעט 10 דקות של קליידוסקופ מוסיקלי מרהיב בצבעוניותו.
עדי רנרט, מוסיקאי אקלטי, גופו במערב הפופ-ג'אזי, ליבו לעיתים נודד למזרח של רבעי טון וסלסולים, מהלך בין שבילים מוסיקליים שונים, טועם מזה ומזה, מחפש לחבור למילה השירית הכתובה בביצועי זמרים, אבל גם מבקש לעיתים להתנתק ממנה.
ברור שלא כל שיר "על הנייר" ראוי שהמוסיקה תגאל אותו. לעיתים הוא (השיר) מתעקש להישאר אותיות שחורות על דף לבן, לא להתייפות במנגינה, הרמוניה, מקצב או קול ששר אותו. למשל: רונה קינן שרה את שירו של רוני סומק "שיר לילדה שכבר נולדה", התפעמות מהרך הנולד בלשון ציורית (מטפורית) עשירה. רנרט חיבר לחן, הוסיף אלמנט אוריינטלי בקולה ההינדי של ליאורה יצחק, ועדיין יש תחושה של "אסתטיקה מוסיקלית" ופחות אינטרקציה עם הטקסט. שיר מהסוג שהייתי רוצה לשמוע את יוסי בנאי קורא.
רנרט גייס כל משאביו המוסיקליים לפרויקט – נגנים, זמרים, כתב עיבודים מיוחדים ספוגי השפעות מכל כיון סגנוני. "בעיות זהות" למילים של יונה וולך נשמע ים תיכוני (חליל ניי -אמיר שהסר, עוד – אילן בן עמי) מזן לדינו שברי סחרוף שר כמו אחד הפיוטים ב"אדומי השפתיים", פרויקט שירי הרשב"ג שלו.
בתוך המגוון – כמה שירים מופלאים: "סיטואציה" (מילים: שלמה ארצי) דואט סחרוף-קינן – חידוש נוגה לשיר שנעלם לי במשך השנים. שני הזמרים שרים את הסיטואציה הסוריאליסטית בטון צנוע, שומרים על איזון. פחות דרמטיים מהביצוע המקורי. נוגעים ומגיעים בעדינות בעיבוד אווירה יפה, מעין שירה מהורהרת שמספרת סיפור. ליאורה יצחק שרה "ושום סלע" למילים של תרצה אתר – רגעי היצמדות-התפעמות של המשוררת למקום שהיא נמצאת בו – שיר מלודי בקולה הקסום האותנטי והמיוחד של ליאורה יצחק שמעניק לשיר יופי נדיר. וגם "עם הלילה הזה" ללאה גולדברג ששרה בטון מתגעגע מיקה קרני, עוד "סיטואציה" הנשענת על חצי משפט, שעיקרו ניסיון לשדר תחושה, ואמנם העיבוד העשיר של רנרט (לחליל ניי הוא כעין סאב-טקסט למילים של גולדברג).
ואמנם זה המוטו שמאפיין את "פעמון" – טקסטים קצרים שמשמשים לעיתים יותר חומר ביד היוצר למוסיקת אווירה עשירה שטווחיה נעים מהג'אז המערבי ועד מחוזות הים התיכון והמוסיקה האסיאתית – "פרבוג'י" – שיר הודי מסורתי, "גורו" של אלן גינזבורג ("אלה הכוכבים שמסתתרים/ לא אני/ זו העיר שנמוגה/ אני נשאר) בתרגומו של נתן זך – שרנרט קורא כמעט בלחש ועוטף בשכבה אמביינט אבסטרקטית מסתורית באלתור פסנתר, גם בקטעים האינסטרומנטליים כ"חצי טון" הקצבי שבהם מתקיימת רקמת יחסים בין מערב למזרח. "פעם בקיץ", הקטע המסיים, הוא השאפתני והיומרני ביותר בדיסק, כמעט 10 דקות שנפתחות בצליל פלוגלהורן מייצר אווירה מלנכולית הזויה וממשיך בעיבוד עשיר, מעברים קצביים וסגנוניים.
רנרט הוא מוסיקאי ורסטילי, יצירתי מאוד, שמנסה לנוע על צירים מוסיקליים מקבילים – שירים מולחנים, יצירות אינסטרומנטליות בגוונים שונים, לירי ותיאטרלי. מערבי, מזרחי, אתני, ג'אזי, עולם. לא תוכלו לזהות כאן עדי רנרט אחד, ועדיין המרחב המוסיקלי שלו, השתי וערב שבמוסיקה שלו מרתקים.
