דרך דמעה שקופה

מאיר אריאל

הופעה חיה 1996
5/5

כל שנה בשלהי הקיץ, תחילת הסתיו, מאיר, חוזרים אליך. תרצה מקפידה עם ערב הזיכרון. הזיכרון שלי לוקח אותי לערב אחד במרתף בדיזינגוף  של עשרים איש קהל. אני אתה ועוד כמה משוגעים לדבר. הזיכרון שלי מוביל במנהרת הזמן למופע על חוף הכינרת. פסטיבל עין גב. דל קהל שאם אותך לא הביך – אותי כן. הזיכרון שלי לוקח אותי להארד רוק קפה, אוגוסט 1996.
עכשיו אתה סולד אאוט. אני יכול רק לדמיין את פרצופך הצוחק באירוניה משמעותית נוכח הנתון הזה. עולים אליך לרגל. לילות לא שקטים. היום, 11 שנה אחרי שהסתלקת, אתה סופרסטאר מקומי. יכול להיות שהיית נבהל מהמילה. סופרסטאר? אני? אני?! נו, טוב, לצערך או לשמחתך אתה נאלץ להכיר בעובדות: אחרי מותך – או שאתה נשכח לדראון עולם, או שאתה נישא לנצח על כנפי הזמן.

אני נזכר תמיד באירוניה הצוחקת שלך. היא ניבטה מעיניך. גם כאשר יצאת ל"מסע הבחירות של מאיר אריאל" ברחבי ישראל, עשית  את זה באירוניה. ידעת שלא רק שלא יבחרו בך, אלא שתיתקל בהיפך הגמור: עם ישראל שלא מבין מה אתה עושה אצלו, מה אתה רוצה ממנו, או במילים פשוטות: מנין נחת היצור הזה אצלנו דווקא. קראתי באיזשהו מקום שהמסע הזה היה "גימיק שיווקי". לא מקבל. אני לא מזהה אותך עם "גימיקים שיווקיים". זה לא אתה. יצאת למסע, תקן אותי אם אני טועה, מתוך אתגר סקרני, לראות פעם אחת ולתמיד מה עושה טרובדור עברי בערבות ישראל, בתוככי עיירת פיתוח. רצית שינוי. לצאת מהבועה התל-אביבית. להיות קאובוי מזמר. להיפתח לכל כיוונים, כמו שבעצמך אמרת. שום גימיק ושום שיווקי.

אתה לא סופרסטאר. נדמה לי שהפכת מושא געגועים להרבה אנשים שמחפשים משהו אמיתי בכל השיט שמציף. כמוסה רוחנית כזו שלוקחים מדי פעם כדי להרגיש שפיות תרבותית.

אני בדרך כלל לא מגיע למפגשי האמנים העמוסים האלה של הרבה זמרים שעולים לשיר משיריך. אני מעדיף להגיע להופעה שלך,  הייתה אחת כזו השבוע, גם היא דלת קהל, אני לבדי בכורסה עם ידידי השלט ומארז מוכסף מעוטר באותיות אדומות גדולות: "מאיר אריאל – דרך דמעה שקופה ההופעה" DVD   ממופע שצולם והוקלט בהארד רוק קפה ז"ל ברחוב דיזינגוף, 27.8.1996. ווט א וונדרפול נייט. אז גם היום.

כוחותיך באותו ערב שני הרכבים שראויים לאיזכור: אחד שליווה אותך לאורך הערב – להקת "זרעי קיץ" שכללה את נאור כרמי בבס, יזהר שאבי בגיטרה חשמלית, יואב בונצל – תופים וכלי הקשה, יעקב מאוטנר – תופים.
 והרכב שני, להסיר כובע, זה שיצא איתך למסע הבחירות בכבישי ישראל ושדותיה 9 שנים לפני כן, שקרא לעצמו "כריזמא": מיקי שביב – בס, יהודה עדר – גיטרות, רע מוכיח – תופים, יואב קוטנר – כלי הקשה, אדם מדר – כינור מדולינה, חליל וחצוצרה  + משה לוי בקלידים כנגן אורח.

שעתיים על הכורסה, ומאיר אריאל ("טראומה אריאל" כדבריך בגלל בריחת הסידן) אתה כל כך חי, שזו שערורייה. שוב הכי קרוב. מספר על זרעי קיץ מעוררי ערגונות "שפיציות" כאלו לזכר הימים שהיית משהו בסביבות 20, חורשת טל, חשוף להסתננויות של בנות 16 מהקיבוצים דפנה ודן.
החיוך שלא מש מפניך. ממזרי כזה. אהבתי את הערב הזה אז וגם עכשיו כי לראשונה בחיי שמעתי בלוז פופ פולק רוק ישראלי אותנטי (גם באנגלית), אתה והנגנים שלצידך, ואני חוזר – ישראלי אותנטי. האמנתי לך אז כמו עכשיו, וגם שכנעת אותי מדוע לא להצביע בשבילך בבחירות אחרי ששמעתי אותך שר "נרקומן ציבור", ואני שר איתך מהכורסה – "שיר כאב עובר ושב איזה מזל שאני שר עכשיו". איזה מזל שאני יכול לראות אותך כאן ועכשיו, ממש כאן מטר וחצי ממך, ממני.

 

שירים וקטעים: זרעי קיץ, פלוגה בקו (או לגמרי במקרה), קוצים א', לא תתפוס אותי, בוא לפטרה, שיר ממחלק המוסר-השכל, נאום בחירות, טרמינל לומינלט, נשל הנחש, שדות גולדברג, לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ, נרקומן ציבור, סוף שבוע בכפר, שיר כאב, רצף כלשהוא בנוסח בלוז מעורב זעירא, טוק טוק טוק על דלתי מרום.

 

מאיר אריאל – דרך דמעה שקופה, קטעים מההופעה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות