צליל-קצב טום וייטסי פותח את "סיפור שחייב להיות מסופר". יותר מדויק A Story Must Be Told ואלס שמכניס לקברט הכמו-ווייטסי שלו. מי שציפה לקול גרוס, יקבל דווקא קול גבוה-מעודן. השיר מכניס לאווירה, לסיפור. מה הסיפור? לא הכי חשוב. בדרך יש רכבת עמוסה, מוח חלול, קליפת לחם, אלוהים נעדר. אבל הסיפור חייב להיות מסופר, ובאנגלית.

Onions. צליל אקוסטי בהיר, קול דק, שמצליח לטפס על פלצט. אני יכול להבין מדוע הוא חייב לספר את התרחשויותיו, כי ציגלר הוא סטורי-טלר מהזן המינימליסטי. Onions הוא שיר של רשימות. inventar כזה: "כאשר אני חותך בצלים, אני בוכה/ כשאני בלעדייך אני מת/ כשהעניינים לא דופקים אני תמה למה/ כשאין עוד מה לומר אני שר לה לה לה" אקוסטית מובילה את ההגיג.במנגינה קסומה. הקול מטפס אמוציונאלית ומתיידד עם רגשותיך.  רוצים להגדיר את המוסיקה Prog? אין בעיה.
 

עוד קסום: "לאבא" על יחסיהם המורכבים. שיר שמתחיל ב: "אנחנו מעולם לא דיברנו מדי/ כנראה שלא נדבר/איננו דומים/ אולי באחד הימים נהיה… תמיד תנשוב רוח זרה בינינו/ אתה מזדקן/ ממתין שאני אשתחרר". ושוב המינימליסטי, מנגינה מרגשת. הרמוניה מפעימה.  ב-  Memories Of Now – אני כבר ממוגנט.  עושה גוגל במהלך הקשבה לשיר. ציגלר מי? אבל דוחה את האינפורמציה הביוגרפית כדי לעבור לשיר שמתחיל ב"אהבה שלא נולדה חסרת פנים/ כמו שיר בראשי/ יד לא נודעת/ דוחפת אותי קדימה". המנגינה, הטון, הליווי הנקי באקוסטית –הם ציגלר בחלקתו האישית היפה.

החיוך מגיע בסולם אחר, בקצב אחר בפנייה לאלהים ב – Lordy Lord,  בקטע של חיוך אירוני. לא Mighty ולא שמייטי.

ואז שומעים לפתע עברית, ולא סתם עברית אלא "שיר מולדת" – ההיפך ממה שאתם חושבים –כל כך שמאלני שזה נשמע פוליטי. ציגלר מוותר על מלודיה כדי לסנן את השיר מבין שיניו בוטה וישיר – אין לנו הישראלים קהי רגש, שטופי מוח, שום יתרון על שכנינו הפלשטינאים.

Ode To Nature – ציגלר שר את שיר הטבע שלו – התמזגות בלי מרכאות, נפש חוברת ליקום ולהוויה, המנגינה, הקול הגבוה המטפס, הקצב, ההרמוניה לוקחים להשראתו הממוקמת הפעם בספירה מופלאה, העיבוד מייצר מתח שמזכיר את המבחר הכי איכותי של מוסיקת הפרוגרסיב והאלטרנטיב.

גוגל בבקשה? אבל אני כבר ב – Amor Fati, ובגרסה ל"השיכור" של אברהם חלפי ויצחק קלפטר המוכר מאריק איינשטיין. גרסה אקוסטית, אינטרפרטציה שמצדיקה ריגוש. ציגלר לקח את השיר אליו, מעניק לו מימד יותר אישי.

שיר אחרון:  "בידי היא בכתה/ בעיני היא טבעה/נעצה מבט בנפשי/ על חזי הניחה ראשה/ במילותיה טבעתי/ מעל קירותיה טיפסתי/ החיים ממשיכים הם אומרים/ ככה זה, נראה שככה זה".. תקשיבו.
לא מצאתי מילה אחרת מלבד פיוט מוסיקלי, בעיבוד המיוחד הזה, כמו סאבטקסט שלוקח את הקול הגבוה לעולמות עליוניים, והסיום – המפתיע.
 לא אכחיש שאני הולך לבלות עם הדיסק הזה. יש משוררי פופ ישראלים. למה לא חושפים אותם? סיפור שחייב להיות מסופר. ציגלר מה? תעשו גוגל. אני הולך על סיבוב שני עם הדיסק הזה.