לך תאמין שיסמין לוי היא לא ספרדייה מלידה. לך תאמין שהיא ישראלית, בתם של יצחק לוי, המוסיקאי האחראי על שימור את שירי הלדינו והחזנות הספרדית והזמרת כוכבה לוי.
זה אלבומה השני אחרי "רומנסה ויסמין". מדובר בדיסק פלמנקו במהותו, שירים מחבל אנדלוסיה ושיר לדינו אחד. ה"חודרייה" הן השכונות בהם חיו היהודים בספרד.
יסמין חותרת להגיע לשביל הזהב בין הפלמנקו והלדינו. היא שרה בלהט ME VOY, אולי להט מדי מלודרמטי. לא תמיד צריכים להיסחף עם הרגש. לא תמיד צריך לתת לרגש לרוץ לפני השיר. זה קורה לה גם ב"לה סרנה", אבל אין לי ספק כי יש ליסמין נתונים לכבוש אפילו את הקהל של חבל אנדולוסיה.
ב"אינטנטאלו אנקונטאר" היא כבר נשמעת הרבה יותר מאוזנת, אמנם דרמטית, אבל זה הקול שיוצא מאזור הרגש, והעצב מגיע, נוגע ומחלחל. ביצוע מרגש באמת. כאן היא נשמעת כמו זמרת ספרדיה קלאסית. שולטת היטב בקול, בפראזה. בנשימה.
ב"לה אלגריה" – שיר פלמנקו שיסמין שרה אותו בטון פאטאלי, בליווי גיטרה יפהפה (יחיאל חסון) היא נמצאת באקסטזה של ממש. ביצוע נדיר מבחינה רגשית.
הביצוע שלה ל"גרסיה א לה וידה" בסגנון הפלמנקו הגם שהוא מרשים, סובל אף הוא מיתר מלודרמטיות ובכיינות. אני עדיין אעדיף את מרצדס סוסה בשיר הזה.
את שיר הלדינו היחיד "כתר יתנו לך" שיסמין שרה בעברית הייתי מוציא מהאלבום. הוא חריג. למרות הביצוע התפילתי המסעיר, לא בטוח שהוא שייך לכאן.
העיבודים האקוסטיים שעשו לה יחיאל חסון, ששון לוי כמעט מדויקים לז’אנר הזה, מסוגננים ועשירים. סך הכול, יסמין לוי לא רק מסתמנת כזמרת שתגיע רחוק עם סגנון הפלמנקו. היא כבר הגיעה.
