הבת של יצחק לוי, מחבר ספר הרומנסות והזמרת כוכבה לוי, שרה בלדינו, גם שירי פלמנקו ושירים צוענים ספרדים. התפאורה (הטבעית) נמצאת שם: מוזיאון מגדל דוד, על רקע חומות ירושלים המוארות בידי במאי תאורה גאון. זה אולי קצת קיטש, אבל מה-זה יפה. הסאונד ב-Dvd (דולבי 5.1, DTS) הוא ברזולוציה נפלאה. וכשמדובר בצליל אקוסטי – חליל, גיטרה, כלי הקשה – בהירותו היא קריטית, ואכן, התוצאה כולל העיבודים משדרגת את יסמין לוי. הקלטת הכלים מופלאה.
ההופעה נפתחת בצליל חליל ניי שנושף אמיר שהסאר, וכשהניי הבשרני של שהסאר קובע קו אווירה, משהו מיוחד הולך להתרחש. וזה מגיע.
קשה לקבוע מה יותר גרם לעורי להיעשות חידודין – הצליל של שהסאר או קולה הדרמטי המסתלסל של יסמין לוי ששרה La Nina De Las Flores, "ילדת הפרחים" או La Serena – "בת הים".
"לו הים היה עשוי מחלב, ואני הייתי דייג, הייתי דג את מכאובי במילים של אהבה", שרה יסמין. הצליל של הגיטרה האקוסטית (יחיאל חסון) ענוג ויפה הוא. או: איש שר לזוגתו: "אני ואת עפים לשמיים, אחפשך לנצח, ואת הטנגו האחרון, ארקוד עם נשמתך". עזה כמוות האהבה, ורק כששומעים את יסמין, מבינים כמה היא עזה.
וכשיסמין שרה La Alegria – "אושר", ביצוע של פעם בחיים, בטון פאטאלי, אתה מבין שהתרחש כאן נס מוסיקלי. איך זמרת ישראלית ששפתה עברית יכולה להגיע לאיכויות כאלו בספרדית (4 שירים שהיא עצמה כתבה). איזו בגרות-הבעת רגש אותנטית, בכול טון, בכול ויברציה. בדיאלקט המושלם.
בקטע השמיני מצטרפת רקדנית פלמנקו, שרון שגיא, וגם כאן נוצר חיבור יפה. זה לא סתם קישוט פולקלוריסטי, לא קיטש לתיירים. זה מתחבר, ממש כמו שלוי מתחברת ללדינו ולפלמנקו, כאילו זה קיים וזורם בה מאז נותקה מחבל הטבור.
