ההופעה

ג'ף בק ולהקתו

רידינג 3 תל-אביב
5/5

קיווינו לנס הגדול: אריק קלפטון מגיח מאחורי הקלעים ומצטרף לג'ף בק: זה קרה השנה ב-02 ארנה בלונדון. אבל אולי שתי אגדות גיטרה זה יותר מדי. האמת: די בג'ף. עם 45 שנות קריירה, עם אלבום חדש-לייבל חדש מעוטר פרסי גראמי, חמוש בגיטרות –  – נראה כמו חוצן בטרנינג מגפי שטח, גיטרת Fender Stratocaster, מנגן קטעי הג'אז רוק פיוז'ן בשיא הוירטואוזיות, מתעלה כשהוא מגיע לקאבר של “I Want to Take You Higher" של סליי סטון כשרונדה סמית' Rhonda Smith הבסיסיטית המופלא תורמת את הפאנקי המשדרג שלה.

גיטריסטים מקומיים שלא הגיעו למופע הזה, הפסידו את כיתת האמן של חייהם. זה לא רק האגדה, ויש כבוד לאגדה, זה גם המורה לגיטרה, שיש לו פשוט הכל, ואין לי שום ספק שבין תלמידיו היו גם הרבה ענקים של ימינו.
ג'ף לא החסיר דבר מהוירטואוזיות המוכרת שלו – מיומנות המצדיקה עדיין את "אגדת גיטרה" ואם מישהו ירצה להוסיף "אלהי" – לא אתווכח איתו. אפשר לתת כמה דוגמאות: נגינתו ב –
Hammerhead בקטע של אווירה ג'ימי הנדריקסית כשההרכב המלווה סמית-ולדן-רבלו מעניק לו מינוני הבי רוק.  ביצוע לוהט ל – People Get Ready המוכר מקרטיס מייפילד. גם חידוש לירי הרמוני יפהפה עד ריגוש ל – "מעבר לקשת בענן".
במרכז הערב עמד אלבומו האחרון
Emotion & Commotion – מיקס שאינו רק מתחום הרוק, למשל: Nessun Dorma –מהאופרה "טורנדוט" של פוציני, שמגיע בהדרן המסיים, קטע שזכה לאינספור ביצועים של מיטב זמרי הטנור – הפעםהגיטרה שרה את תפקיד הטנור ברגש. ועוד לפני כן – כמה לירי נשמע אצלו A Day in the Life  של הביטלס וגם  Rollin & Tumblin של מאדי ווטרס – בשילובה של הבסיסטית רונדה סמית הפעם גם בתפקיד זמרת שמוציאה קול גוספל "מלוכלך" במקביל לנגינת הבס.

 

צריכים להודות שהמוסיקה הזו של ג'ף בק רחוקה חצי שנת אור ממה שעשה ב"ציפורי החצר" הוא התרכך הוא "התעגל", מוסיקאי סקרן שתר אחרי טריטוריות יצירתיות חדשות. ממשיך לנגן  תערובת נפלאה של בלוז, ג'אז רוק ופאנקי. כאייקון גיטרה, בק מעולם לא נחשב "רוק סטאר". זה ניכר על הבמה. האיש כמעט אינו מישיר פנים אל הקהל. יש לו כל מניירה של גיטריסט על. מצד שני – אף ג'סטה בידורית. הנגינה שלו מלאת ניואנסים, קשת של צבעים, מוציא אין סוף קריאות התפעלות בנוסח – מה עוד אפשר להפיק מהחשמלית, או – כמה רגש אתה יכול להוציא מהמיתרים. עד כמה ניתן "למשוך" את הצליל. העוצמות המדודות האלה בסאונד של הכלי, כאילו זה מדע מדויק. היכולת של האצבעות המנגנות להגיע לדיוק הזה.

ענק הגיטרה מנסה נגיעות אקלקטיות בסגנונות שונים כדי לעשות מוסיקה-מוסיקה נתמכת בעיבודים אפקטיביים, כאשר צליל הגיטרה שלו מלא השראה, רענן ומרגש

כאמור,בק דיבר מעט. שמענו אותו בעיקר בהצגת הנגנים המצוינים רונדה סמית בבס, שגם נתנה קולה בשירה מלאת בלוז אנרגתי, ג'ייסון רבלו – אשף הקלידים ומכונת התופים העונה לשם נרדה מייקל וולדן.

ג'ף בק איז בק, ובגדול בקונצרט לגיטרה חשמלית. נגן שהמציא את נגינת הרגש והנשמה. אין כאן פספוסים. אין כאן גימיקים. זה הטון האמיתי של הגיטרה. מדברים על גיטריסטים במינוחים מיתיים – "אגדות", "אלהים", והנה הפעם, גם הלא-נסחפים בינינו, מרשים לעצמם להשתמש בהם. רוצים שלא נפריז? –  סגנו של אלוהי הגיטרה, למי שמתרוצץ לו בראש אחד בשם הנדריקס.

 

שירים: Plan B, Stratus, Led Boots, Corpus Christi, Hammerhead, Mna Na Eireann, People Get Ready, Rollin' & Tumblin', Big Block, Over The Rainbow, Blast, Angels, Dirty Mind, Brush With The Blues, Higher, Day in The Life, How High, Nessun Dorma

 

צילומים: מרגלית חרסונסקי

ג'ף בק קטעים מההופעה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות