אביהו דרמטי. אביהו מלודרמטי. אביהו משחק אותה לב נעצב. "פרצה סערה", הוא שר. על על מה ולמה? היא פרצה לחייו. בינתיים, המצב קשה, חברים אומרים לו שהוא "רזה נורא". עכשיו הוא מוכן להעניק לה – כל מה שתרצה. רק שתישאר. הוכחה? שתבוא ותראה איך הוא "מתפזר לרסיסים" מול עיניה. כלומר? חס וחלילה, לא משהו אובדני. אם זה לא עצוב, זה בטח מצחיק נורא. אבל מה לעשות שאביהו שר את שרבוט הקיטש של זכאי בלב דואב, מלנכולי ומתכוון, כאילו זה באמת בנפשו ובעצמותיו.
המוסיקה – פופ אוריינטאלי מידטמפו, מנגינה לא מתוחכמת, אבל מספיק קליטה כדי לכבוש איזו פסגה, גם בזכות הטון המתייסר של הזמר. העיבוד וההפקה המוסיקלית מנסים לייפות את הדרמה, פתיחה – הלמות תוף כאילו התרחשות הרת גורל ממשמשת ובאה. ההמשך צליל כינור ועיטורים מחניפי אוזן שמכניסים לז'אנר הים-תיכוני המיינסטרימי. אביהו אינו מפתיע, ואולי הוא לא צריך (להפתיע). הוא ממשיך בקו המוכר שלו. אחרי הכל זוהי המוסיקה שקידמה אותו באמצעות ההפקה הפופית המלוטשת, אבל למרות הטון המתכוון, עדיין יש תחושה של החמצה. כשמדובר במוסיקה אישית באמת – זה עדיין לא הוא.

תראי מה קרה/ נכנסת לחיי/ פרצה סערה/ לא מוצא את עצמי/ לא יודע אם טוב לי או רע/ תראי מה קרה/ אפילו הרחוב שאהבתי נורא/ לא דומה לעצמו/ בתוכי כמעט הכל השתנה/ לא חושב מה אומר לא תביני/ אז תבואי אליי ותראי איך אני מתפזר לרסיסים מול עינייך/ בואי אליי ותראי/ לא אסתיר שום דבר מפנייך/ אהיה לך כל מה שתרצי/ לעולם לא אתן לך ללכת/ תישארי//תראי מה קרה/ כולם אומרים לי רזית נורא/ לא דואג לעצמי/ לא יודע אם טוב לי או רע