געגוע לכאן

דניאל זמיר

התו השמיני
5/5

מנקודת מבט אומנותית-חילונית, החזרה בתשובה עשתה רק טוב לדניאל זמיר. הוא לא הפך לאיזו חבורת כליזמר המנגנת בחתונות (למרות הפרנסה המצויה) אלא העמיק את היצירה "החילונית" שלו בכתיבה מקורית חדשה, בחבירה למיטב היוצרים והנגנים. באלבום הזה – מצד אחד נגני ג'אז מעולים, מהטובים שצמחו בארץ מאז המצאת הג'אז הישראלי – עומר אביטל (קונטרה בס, בס אקוסטי) עומר קליין (פסנתר) אביב כהן (תופים) מצד אחר – יוצר ייחודי כאביתר בנאי בהפקה המוסיקלית של השיר הווקאלי היחיד באלבום – "שיר געגוע לכאן", הקטע המסיים שמגיע אחרי 10 קטעי ג'אז מגוונים במקצבים, בעיבודים, בסולואים.

בולטת היצירה האותנטית של זמיר – המנגינות הייחודיות, העושר המלודי, היכולת לחבור לנגנים מצוינים – סוליסטים מעולים, שסייעו לדניאל להגיע לאלבום ג'אז אקלקטי, עם הצבעים ה"יהודיים", הים-תיכוניים, האוריינטציה המלודית, טון הנשמה והצליל החם הבשל והעשיר בנגינת הסקסופון-סופרן, המקצבים הא-סימטרים הלא פשוטים. קראתי את דברי ההסבר שזמיר הוסיף בחוברת המצורפת – בולט בהם הקשר של הדיסק עם ניו-יורק, מועדונים, שדות תעופה. היצירה מתחוללת אי שם בדרך, מתהווה ומתבשלת ומגיע בסופו של דבר דליקטז להקשבה.

 

"שלושים ושלוש" שפותח הוא "ג'אז תימני" בהשפעת ה"דעאסה" – אחד המקצבים התימניים המוכרים, שזמיר כתב בהשראת שיר ששמע מהזמר ציון גולן בניו-יורק. מתברר שאפשר לעשות גם חאפלה (ג'אזית) גם ממקצב לא סימטרי ובמנגינת מוטו כובשת שיש בה קורטוב של אידישקייט.

אם אשכולות מוסיקליים טעימים מכרם התימנים, אז את "חמישים וארבע" שנפתח בפריטת הבס של עומר אביטל מגדיר זמיר "ראפ תימני", הרבה יותר גרובי ופאנקי מקודמו, בסולו סופרן שיוציא מכם קריאת התפעלות, במטר צלילים יפהפה מהפסנתר של קליין. ההנאה שבנגינה המשותפת לא רק מורגשת. היא נשמעת ברקע. התימני והחסידי נפגשים בצומת ויוצאים לריקוד משותף.

"האות ה'" – גם כאן המבנה המורכב היפה של מקצב לא סימטרי ומנגינה "חסידית" מלודית להפליא שלוקחים לאזורי הכרמים הישראלים והיהודיים, לאלתורו המתלהט של סקסופון שנוגע בספירות אחרות, למוסיקה רקידה ומחממת לב.

"ריח תפוח ואודם שני" השיר הלא מקורי היחיד בדיסק (מוסיקה: נחום היימן) אלתור משועשע מתחכם משהו על המנגינה, בתוספת תבלין פסנתרני מקשט יפה של קליין. עונג.

"חמישים ואחת" – ובאה שמחה לדיסק, שמחת ניגון חסידי מרומם נפש, ואיזה אלתור משותף מלהיב של בס-פסנתר-תופים. תרקדו.תגעו בשמיים תנו לאצבעות של עומר קליין להלך על הקלידים כדי שהקטע הזה על עושרו כמעט יירשם על שמו, אבל אל תמעיטו בערך האלתור הבס המלודי המרהיב של עומר אביטל. הבחור פורט ושומע מנגינות. קטע שהקים אותי מהקלידים. והוא לא היחיד – הארוך בדיסק (9:49) ומומלץ להישאר ולעשות רפיט.

"אחת עשרה (סימן שאלה)" – אכן משקל של 11 שמיניות מתפתח כסרט מתח – סלסולו של הסקסופון נתמך בקצב הבס-תופים, נתמכת בחלק השני באלתור הפסנתר הזורם של קליין שכמו משחרר ופורץ אל הנתיב המלודי. החיבור בין הסקסופון לפסנתר מגיע בסיום באינטראקציה מופלאה.

"ארבעים ושבע" – דואט סקסופון-פסנתר, שיחת רעים באינטראקציה של הקשבה דקה שמולידה את הקטע שיש בו ניואנס לירי מלודי מרגש.

"שבע מידות" – שבע המידות בנפש האדם שמוליכים למסלול הקצבי של שבעה רבעים עם ניחוח חסידי. זורם וקולח כמי מעיין מתגברים, התעלות של הפסנתרן, לפני שהבס נכנס להגיד את דברו.

"ואהבת" – זמיר עצמו מתפעל מהיכולת של החברים לנגן ככה שיר במשקל 13 שמיניות, ואם לסכם את רמת הנגינה העשירה והקולחת בדיסק הזה – זהו הקטע.

"שיר געגוע לכאן" – הקטע הווקאלי היחיד בדיסק – בהפקתו המוסיקלית של אביתר בנאי קולו הטיפה נשנק של דניאל זמיר מנסה לשדר אופטימיות בשיר שהוא שיר לכל. השיר שינצח. שיר אהבה. שיר למתוק שנולד. המהלך המלודי נישא על קצב יפה, מעוטר בצליל סקסופון סופרן ובקולות ליווי  של אביתר בנאי שהפיק מוסיקלית. השירה של זמיר כמעט "מבזבזת" לחן יפה. לא כל סקסופוניסט מעולה, לא כל מוסיקאי עילוי חייב לתת קולו בשיר,  הגם שיש משהו אמיתי בטון הראשוני-נאיבי הזה.

 דיסק חובה. זמיר מנגן-מזמר את שירי חייו במארג מוסיקלי בעל מרקמים מורכבים ומרהיבים, קולחים וקליטים, שצבעוניותם לא הייתה כזו אלמלא הנגנים שלצידו. ג'אז ישראלי ליצוא מיידי.

 

דניאל זמיר – לחנים, עיבודים, סקסופון סופרן, עומר קליין – פסנתר, עומר אביטל – קונטרה בס, בס אקוסטי, אביב כהן – תופים. עם: איתמר בורוכוב – חצוצרה, אבי ליבוביץ' – טרומבון. אורח: אביתר בנאי ב"שיר געגוע לכאן" – הפקה מוזיקלית וקולות.

 

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות