הבית הפותח נשמע כמו מכתב בפרוזה. לא שיר. רבים שמתיימרים לכתוב טקסטים לשירים לא ממש מבחינים בהבדל. היד משרבטת. הנייר או מעבד התמלילים סובל, והרגש נשפך . לעומת זאת המשפט "מה הטעם בנשיקה כשיש לך עצם בגרון" – הוא תיבה שירית. "תביני שאני לא רובוט" – כתיבה נדושה, חסרת ניצוץ שירי. "לוקח את הכל איתי – כל זה אמיתי/ זה לא ווירטואל ריאליטי" – שפה עכשווית עדכנית – עובר.
שיר מאוכזב האהבה התורני. נטש אותה (לא ברור למה – רק מפני שאין יותר ניצוץ ביחסים.?) הזיכרונות, הרגש שאינו כבה, הדמעות (למה "משחק של דמעות" שמשמעותו סחטנות רגשית – אם הכול אמיתי, אלא אם כן ביטוי למשחק  הדדי ברגשות.) ולבסוף חזרה לשגרה.
פרבר פותח את השיר בקצב דאנס קלאב במתכון פופ-היפ-הופ ועובר לראפ תואם האוריינטציה המאפיינת את המוסיקה של סאבלימינל לאחרונה. קצב אחיד, ביטים אלקטרונים, קול מסונתז. השאיפה להיות הכי עדכני על רחבת הריקודים אינה מייצרת מוסיקה מקורית. שגרה שכזו.

 בשבילי היית הכל ויותר מזה/ היית זאת מילת המפתח/ מה שרצית עשיתי/ מי שרצית שאהיה הייתי/ ניסיתי, נהניתי מכל רגע/ בשבילי זה לא משחק, כבר אמרתי לך/ הכי קשה זה לומר את האמת/ זה לא אומר שכל הזמן שיקרתי/ כן אהבתי/ פשוט החלטתי שזה הזמן להתרחק
הזכרונות שמחקת מהכרטיס/ לא ייעלמו כל כך מהר/ מנסה להמשיך עם החיים/ אבל משהו חסר
הכל רק משחק של דמעות/ תביני כבר שאני לא רובוט – לא/ ואין כפתור בו תוכלי לכבות/ את הרגש שלי אלייך
הכל רק משחק של דמעות/ תביני כבר שאני לא רובוט – לא/ ואין כפתור בו תוכלי לכבות/ אז יותר טוב לי בלעדייך
לוקח את הכל איתי – כל זה אמיתי/ זה לא ווירטואל ריאליטי/ אומרת שזה אשמתי  – וזה נכון/ מה הטעם בנשיקה כשיש לך עצם בגרון/ לכל דבר יש זמן וזה הזמן שלי ללכת/ ואם אני הולך אז זה אומר שאת נשארת
הכל  היה יכול להיות אחרת – אבל זה לא/ עובדה שאת לא פה/ בשבילי את כמו הפרי האסור/ כשהחיים גן-עדן/ הכל איתך הרגיש כמו חו"ל
אבל נמאס מכל האקשן/ בשבילי הסיפור נגמר/ אני מרגיש את זה בבטן/ את בטח כבר יודעת/ טוב, את קוראת אותי כמו רנטגן
הזיכרונות שמחקת מהכרטיס/ לא ייעלמו כל כך מהר/ מנסה להמשיך עם החיים/ אבל משהו חסר
הכל רק משחק של דמעות/ תביני כבר שאני לא רובוט – לא/ ואין כפתור בו תוכלי לכבות/ את הרגש שלי אלייך
הכל רק משחק של דמעות/תביני כבר שאני לא רובוט – לא/ ואין כפתור בו תוכלי לכבות/ אז יותר טוב לי בלעדייך