שמעתי סופרלטיב כמו "האלבום הטוב ביותר שנוצר אי-פעם" מה שהעלה את רף הציפיות. האמת: הוא כמעט לא ירד. בת’ גיבסון הסולנית של פורטיסהד ופול ווב לשעבר הבסיסט של "טוק טוק" יצרו כאן את האחד האלבומים המלנכולים-רגישים ששמעתי. בת’ את ווב לוקחים אותנו למקום של אהבה ומסתורין באלבום של מלודיות צובטות ותזמורי אווירה אפלים מדוייקים שמביאים עד צמרמורת. כמה "הבעה" יוצאת מהקול השברירי הזה. אלבום שנוצר כמו מתוך חלום, ומקומו על מדף הקלסיקה
