חיבור מנגינה למילים שנכתבו לא להלחנה הוא אתגר לא פשוט. לעיתים השארתן שחור על נייר והקראתן בקול ע"י קורא עדיפה של על ניסיון להפיח בהן (במילים) רוח באמצעות לחן-ביצוע, קצב והרמוניה – יפים ככל שיהיו. הניסיון להלחין מילים של משורר מתגלה לא אחת כיומרה להתהדר בהילת אמן השירה.
אלון עדר (בנם של יהודה עדר ומיקי קם) בשיר הראשון מתוך אלבום הבכורה שלו, בחר להעניק חיים חדשים ל"ויש ציפור בשמיים" של יהודה עמיחי, שעוסק בהיפוך היוצרות: לא האדם הוא שמבקש לעצמו כנפיים לעוף, אלא הציפור היא שמשתוקקת לרדת לקרקע ולהיות כאחד האדם – על שתי רגליים ללא יכולת לעוף, רמז לכך שכל אחד שואף להיות במקום האחר שאינו נמצא בו, ואינו מסתפק במה שיש לו.
עדר הלחין בסגנון ברזילאי בעיבוד לחליל שמנגן/ מאלתר שם טוב לוי. בגלל קוצרו, עדר חוזר על השיר פעמיים (גם ככה השיר קצר – בקושי 3 דקות) מה שמגביר את הניתוק מהטקסט. לא בכדי כתב עמיחי טקסט קצר –  בודאי לא כדי שמלחין יחזור עליו פעמיים לצרכיו.

הרוח הסמבאית אינה מתיידדת עם השיר הזה. מצד שני – המנגינה, הקצב והתזמור לכלי נשיפה הם מסוג המוסיקה המקורית שהיינו רגילים לשמוע בשבעים, שכמותה כמעט אין שומעים כיום, מזכירה מתי כספי של ארץ טרופית יפה. צליל החליל של שם טוב לוי מעניק קישוט דומיננטי, כמו מחקה את ציוץ הציפור. מה חבל שהטון הנעים של עדר והמוסיקה המקורית הנעימה והמלטפת נמצאת קצת מחוץ לטקסט, חיה חיים משל עצמה, ובכך מפספסת את האירוניה שבטקסט.

ויש ציפור בשמיים, שאולי

שרה עכשיו שיר מתוק:

לו הייתי אדם

איש רגליים

על האדמה הגדולה והכבדה,

הייתי עומד ועומד ועומד

ולא זז משם לעולם