זה מסוג הדיסקים שמנגנים את עצמם, שמתנגנים וקולחים כבר מהצלילים הראשונים, כאלו כבר שמעת אותה. אדריאן, נשמע כמו הביל אוואנס הלטיני, והוא מזכיר גם את פיירנונזי האיטלקי במגע הג’אז מלודי המהורהר. לא רק זה: בפורמט הטריו הוא מצליח להתחבר לטנגו (בנדוניאון – גבריאל ריבאנו) רומנטי וחושני. Round Midnight (מונק) קיבל טיפול טנגואי מיוחד, גרסה רבת נוסטלגיה, כפי שלא שמעתם מעולם.  אדריאן מנגן ברגישות שנוגעת ומגעת ומחלחלת. והטריו כולו מעניק למוסיקה שלו  ליריות מעודנת. מי מפחד מג’אז? יש כאן משהו שיכול לגרום למהפך.