אילו מאיר אריאל ידע מה מכינים לו אחרי מותו. כמה אירוני: אחרי מותו הוא כוכב על מקומי. לפני מותו – טרובדור שמארגן לעצמו מסע בחירות כלל ארצי כדי להבין מקרוב מהות כישלונו המסחרי.
אילו מאיר אריאל ידע שאת "רישומי פחם", צוואה יצירתית מפוחמת, יצירת חיים על משמעויות החיים בתוך עמו, על גלות וחורבן, על הצד האפל המפוחם של החיים בישראל בשנות התשעים יצבעו בצבעים, על משמעויות הקיבוץ בחייו – יוציאו כספר-דיסק במהדורה מהודרת מאוד.
אילו ידע שיגייסו את מיטב הפרשנים להגיד את דברם על השירים, שיעמיקו בשיריו וימצאו להם משמעויות בתילי תילים של מילים, שיעניקו לו מימד של כמעט המשורר הלאומי החדש על תקן נביא הזעם שלוקח את חזונו האפוקליפטי של הנביא דניאל ויוצר את "חיית הברזל" שלו שהיא אינה אלא מפלצת התקשורת של תקופתנו, מתקפה על תרבות הכוח והכסף.
אילו מאיר אריאל ידע שבהמשך לערבי הזיכרון המתוקשרים שנערכים מדי שנה, יתכנסו שוב מיטב האמנים לבצע את השירים מאלבומו הכי פחות מסחרי, שהוא עצמו התלבט אם להוציאו.
אילו ידע – היה מתנגד שיעשו מהרישומים המפוחמים סלט צבעוני?
האלבום "רישומי פחם", כתב מאיר אריאל, יצא בלי יחסי ציבור, בלי הפצה מסודרת – משום שהחומר דרש את זה, חומר אישי של דל"ת אמות, של בן אדם אחד לאחד – אף כי הוא עוסק בענייני חברה. אריאל הרגיש שטוב לו לאלבום הזה לצאת כמעט כאלבום מחתרתי – גם בגלל האווירה המיוחדת שלו, הקלטתו באולפן בליווי גיטרה בלבד – "כאילו אני יושב לפניך בחדר שלך ושר לך את התקליט הנשימה אחת"…
אילו מאיר אריאל ידע שבסופו של דבר ה"חומר האישי" הזה יגיע לפסטיבל ולמשכן של בית האופרה בצורת ערב מתוקשר עם זמרים שמנסים כל אחד בדרכו-סגנונו לצבוע את רישומיו בצבעים משלו, מה שמעורר לפעמים, בעת ההקשבה לשירים, תחושה כי אולי ראוי היה להשאירם בקווי המתאר של המשורר ולא לנסות לחפש בהם מוסיקליות אחרת שאינה קיימת בהם. הרהור שכזה, שהרי כוונת המשורר לא נתנה היתר להציבם (את השירים) על כן ציור. מחשבה אחרת: אריאל היה יותר משמח שסוף סוף באה גאולה לשירים שהוא ניסה לשומרם במסגרת המועדון האפלולי שלו, שאולי חשובה יותר הפצתם ברבים מאשר השארתם במסגרתם המחתרתית.
אילו מאיר אריאל היה מקשיב לצלילים שמנסים לגלות מחדש את ניגוניהם של הרישומים המפוחמים. בטונים השונים, בתזמורים המגוונים. ברי סחרוף, שמעניק את העוצמות הפנימיות שלו לאפוקליפסה של "חיית הברזל",המוסיקה האמריקנית העממית (סגנון ה – Hilibily) של שאנן סטריט ב"שיר המקצוע", התיאטרליות הקברטית שמעניק נועם ענבר ל"שמעתי שאת נמצאת",בלוז הפסנתר של שלומי שבן ב"דמוקראסי" – על חלום בלהות מסעיר במועדון לילה אפלולי בו גברת שמנה משתינה ומחרבנת על הקהל, מחוזות הרגאיי שאליהם לוקחת "לוס כפרוס" את "זנב הלטאה של שיר המקצוע" .
אילו הקשיב, אילו ידע.
ברי סחרוף – חיית הברזל, נעם ענבר ומאיה דוניץ – שמעתי שאת נמצאת, שאנן סטריט – שיר המקצוע, עמיר לב – הבן אדם אינו אלא, רונה קינן – בס בבלון, אוי דוויז'ן – ס'אוחתו אפעס, לוס כפרוס – זנב הלטאה של שיר המקצוע, שלומי שבן – דמוקראסי, נעם רותם – שיר התעסוקה, בני בשן – פה גדול.
* בשנת 1996 הוציא לאור מאיר אריאל בשקט יחסי, בכוחות עצמו, את האלבום "רישומי פחם".היה זה אלבום אינטימי בהפקה מינימליסטית, "להאזנה בדל"ת אמות" כדבריו, שהכיל שירים כואבים,ישירים ונוקבים מתוך "מבט קודר על אפסות האדם מול איתני הטבע והאלוהים".
היה זה אלבום קונספט העוסק במחאה כנגד המרוץ הקפיטליסטי והשעבוד לטכנולוגיה.
בזמנו, לא זכה "רישומי פחם" לחשיפה גדולה, אולם השפעתו על אלה שהתוודעו אליו הייתה חזקה.כהוכחה לכך, 14 שנים לאחר צאת האלבום יוצא לאור בגרסה מחודשת: "רישומי פחם בצבע".המוסיקאי איל תלמודי יזם את הרעיון לצבוע את שירי וניגוני האלבום בגוונים חדשים ומרתקים.יחד עם האמנים והמבצעים שהעניקו לשירים את אהבתם ופרשנותם האישית נוצר אלבום עשיר ומגוון.
מיטב אנשי הרוח והתרבות של ישראל התגייסו באהבה גדולה לכתוב מאמרים אודות השירים,ביניהם יהושע סובול, פרופ' נסים קלדרון, אהוד בנאי, פרופ' אביעד קליינברג, רוני סומק,סמי שלום שטרית ועוד, כל זאת ליצירת ספר-דיסק מהודר ועשיר בתוכן. המופע פתח את פסטיבל תל אביב השני למוסיקה במשכן לאומנויות הבמה.
