שירים מהבית

יהודית ויעקב

ההופעה צוותא ת"א
4.5/5

יעקב ישב על הבמה, חייך בנימוס, לפעמים פריטתו נשמעה, לפעמים פחות, פעם אחת, אחרי שאחותו שרה "וידוי" ניגש עדיה כדי להצטרף מקרוב לסטנדינג אוביישן, ופעם פעמיים אפילו התלווה לשירה. בפעם אחרת פרגן לקהל – כמה הוא (הקהל) שר יפה. נוכחותו (של יעקב) תמה וישרה אבל מעוררת סימן שאלה.

מה ערך מוסף? כלומר מה צריכה רביץ את האח יעקב על הבמה? למה להטריח איש שגרגר אבק כוכבים לא דבק בו, שבמה אינה בדיוק סביבתו הטבעית. האם לא הייתה יכולה להסתפק בשני הנגנים שלצידה עדי רנרט ואורי מיילס להגיע בדיוק לאותן התוצאות?

התשובה כנראה פשוטה: ללא האח יעקב, הערב הזה לא היה, ככל הנראה, קורה. באר שבע של לפני עשרות שנים ברקע. בית ההורים. האח והאחות עסוקים בללמוד לפרוט לד זפלין, סרג'נט פפר, בלאק סאבאת, אבל "מעבר לקיר חדרם התנגנו מהטרנזיסטור הביתי שירי ארץ ישראל היפה והטובה וחלחלו עמוק למיתרי נפשם", אני מצטט מההתפייטות הזו שמצאתי בתוכניה, או כפי שיהודית עצמה תיארה: "ישבנו יקוב ואני, כשני רוקיסטים מקשישים, נזכרנו בשירי יום שישי אחה"צ, וגילינו שהוא יודע את כל האקורדים, ואני שרה בול את כל המילים"

לד זפלין? פעם אחת, באמצע המופע נשמעו מהגיטרות האקוסטיות צלילי פתיחה ל –  Stairway to heaven, עד כדי כך שהחסרתי פעימה. סוף סוף ביצוע בכורה לאיך שלד זפלין  נשמעה בחדר הקטן בבאר שבע בימים ההם, אבל אז התגלתה ההטעיה או הטריק למגינת ליבם של אוהדי זפלין: הצלילים שימשו קרש קפיצה ל"ניגונים" עוד שיר מנכסי הצאן-ברזל של "שירי ארץ ישראל", ואתה שוב שואל איך פעם שלטו בכיפת הזמר מילים כמו "שתלתם ניגונים בי אימי ואבי ניגונים מזמורים שכוחים".

מתברר שהאם והאב לבית רביץ אכן שתלו בה ניגונים מאוד בלתי שכוחים, מיטב השירים, שמנהלי שירה בציבור רבים מושכים באמצעותם המונים.

להבדיל ממנהלי שירה בציבור למיניהם (שרהל'ה, שרוף, טיש), רביץ לא באה בערב הזה לנהל שירה בציבור. היא אפילו העירה לקהל באחד השירים שלא תלך אחרי הקצב שלו. לא שצריך להימנע משירה. גם ב"יהודית ויעקב" הקהל ככל הנראה מגיע כדי להשמיע את קולו או זמזומו, אבל זוהי קודם כל רביץ. ורביץ, כמו שהיא שרה את השירים – אין כמותה, ואשתמש בקלישאה חבוטה: היא שרה אותם נורא יפה, ולעיתים – נורא מרגש. אני לא מדבר על "וידוי", שיר ששייך לרפרטואר הנצח הנרחב שלה, שכמו תמיד צמרר גם הפעם, אלא על הגישה לשירים האלה שברבות השנים עברו לנוהל של "שירה בציבור" מ"עין גדי" ו"ליבבתיני", "אילו כל האוהבים", "פרח הלילך" ועד "מגדלור" ו"דבקה רפיח".
וכבר כתבתי אחרי שהקשבתי לדיסק: כמה הגעגוע שלה טהור, תם, ישר ואמיתי. לא תמיד חובר למחוזות געגועי, אבל מרגש בפשטותו הנכונה. לא אינטרפרטציות, לא חדשנות אלא להישאר בקווי המתאר האותנטיים של השירים ולהעניק להם את הקול והמצלול להם הם ראויים, להפקיעם לשעה מחלקת שירת הציבור הארכאית, לגלותם מחדש, להחזיר אותם למתכון "השנסון הישראלי". בכך רביץ מצליחה.  

 

שירים: עין גדי, ליבבתיני, אילו כל האוהבים, פרח הלילך, בדומיה, גוונים, זמר אהבה לים, הוי ארצי מולדתי, ניגונים, בשדה תלתן, הכד, דבקה אוריה, שני שושנים, אור, נד אילן, שובי לפרדס, צריך לצלצל פעמיים, וידוי, לפנות ערב, אתם זוכרים את השירים, מלאו אסמינו בר, מגדלור, דבקה רפיח, סליחות.

 

נגנים: יעקב רביץ – גיטרה, אורי מיילס- אקורדיון, כלי הקשה, עדי רנרט – קלידים. 

יהודית ויעקב – שירים מהבית

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות