המגמה לחבר זמר או זמרת לגיל שלו, לסווגו כמוסיקה טינאייג'רית או משהו כזה לא תמיד מוצדקת. גם בלהגיד על זמרת צעירה שהיא מצוינת לגילה יש בעיה. מצד שני: אף אחד אינו מציג את ה"קשישים" שיעשו מוסיקת פופ טובה יותר מזמרים צעירים כמו טיילור סוויפט. בשלוש-ארבע השנים האחרונות, סוויפט מוכיחה כי כמעט שום זמרת ותיקה לא הצליחה לייצר פופ-רוק קאונטרי שמשאיר אותה בחלקה פחות מכובדת. טיילור סוויפט פשוט עושה פופ טוב. תגידו טוב מאוד ולא אתוכח.
Speak Now, אלבומה השלישי של סוויפט לא רק שאינו נופל על הקודם שלה, Fearless, שיצא ב-2008. הוא עולה עליו. 14 שירים שנכנסים להווי חייהם של נערים ונערות מהעיר הקטנה שחולמים חלומות גדולים. סוויפט כתבה והפיקה אותם במשותף עם נתן צ'פמן. היא פותחת בשורה כמו You made a rebel of a careless man's careful daughter. הקצב, השירה, ההרמוניות – מלהיבים.
תמצאו מי שיאמרו על זוכת 4 הגראמי – הזמרת הנשווילית המפוקחת שיודעת את רזי יצירת הלהיט. יודעת גם יודעת, אבל בכל להיט יש כידוע מנה לא מבוטלת של כישרון. מנגינותיה – יפות, הטונים רומנטיים מלודרמטיים בצורה שתשכנע שליבה ומוצא מיתרי קולה שווים. מצד אחד שיר סלואו טמפו כמו Dear John (חמישי בדיסק) גם בלדה כ – Back To December הקצביים כ – Mine ו – Sparks Fly אחריו. היא שרה נהדר, הכי טבעי. מינימום קאונטרי שמלץ. כשהיא בקצביים – היא מעדיפה שזה ישמע מונחה רוק. תקשיבו לשיר המסייםLong Live , כדי להבין שסוויפט כבר נמצאת הרחק מדימוי הטינאייג'רית.
טיילור סוויפט – Mine
