"איזה כיף להיות חילוני להיות דתי להיות צמחוני להיות כל מה שלא אני ואיזה כיף לכתוב את התורה שלי בעצמי  ולשכוח שאני רק יהודי"

אחרי 12 שירים חדשים של עמיר בניון, אני פונה להאזנה שנייה ושלישית ורביעית. תנו לי עוד פעם ועוד פעם, כי זה אינו אלבום להאזנה בודדת.

עמיר כתב יצירת חיים. משורר ופילוסוף ומוסיקאי בחסד שממשיך להתחקות על שאלות מהות חיים – מי אני, מה העולם בו אני חי. מה טיבו של האדם. מה רצונותיי האמיתיים. מה חלומותיי?
איזה כיף, אומר שיר הנושא "לדעת הכל" להלך בעולם הדמיון כדי להשתחרר מכל ההגדרות שאחרים הדביקו לך וגם ממה שבאמת. הכיף להרגיש מה שאתה רוצה ללא גבולות והגדרות, מעבר למילים ולתובנות – זהו סלסולו הנדיר שמעניק למילים עוד שכבה של כוונה שבלב, התזמור הרב-שכבתי שמעצים את החוויה.

בניון יצר אלבום משלו, למעשה – מאוד שלו, ניסיון להגיע לאמיתות שלו. ההישענות על המקרא נובעת מהחיבור ההדוק למקורות שממשיכים לשמש לו מזון רוחני ממעלה ראשונה. גם כשהוא שר "אשמח בך" – בלשון משוררי ימה"ב, הוא מזמר שבח לאל, אבל בדרכו שלו, כאילו כדי לומר – מושפע אנוכי – אבל אלו מילותיי, ממש כמו הלחן והעיבוד שמעניקים לשיר אווירה "יהודית חסידית" בנגינת הקלידים של תומר מתנה והכינור – אורן צור. התרגשותו של עמיר בשיר הזה הדביקה אותי. שיר מרגש באמת.

מקורות: האלבום נפתח ב"חזון יחזקאל", אינטרפרטציה על חזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל. הטונים בתחילת השיר רגועים  כאילו המוסיקה היא אילוסטרציה, עד לנקודה שבה מטפס קולו ב – ו"אז תוכל לראות את הפנים כולן/ את מי שלא ראית מאז ומעולם/ את אברהם ואת שרה חוה ואדם/ את כל מי שהתגעגעת אליו כל כך". בניון משתמש בטקסט המקראי כחומר ביד ה יוצרהוא משמיט מילים, לפעמים שורות, מוסיף מילים משלו ומשחק ברצף של הטקסט של הנבואה (פרק לז). המניפולציות הטקסטואליות הופכות את הנבואה לתואמת זמננו.
בניון יכול היה בקלות להיות פוליטי, שהרי אחד המסרים החזקים בטקסט המקראי הוא "הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם, עמי, והבאתי אתכם אל-אדמת ישראל" אבל הוא בוחר דווקא להשמיט את הפסוק הזה.

האזכור של אברהם, שרה, חוה ואדם, כדמויות שיוכל להכיר לכשהנבואה תתגשם, מאפשר גם הוא התייחסות למנעד כללי של האנושות בעולם, ולא בהכרח לראייה מצומצמת של היהודים היושבים בציון. האקטואליזציה של השיר נוצרת, כשבנוסף לדמויות המיתולוגיות הללו, הוא יוכל לראות גם את אלה שאינם עוד, שהכיר באמת ומתגעגע אליה ם.
בניון לא מסתבך מוסיקלית: הוא בוחר בדרך כלל פופ פשוט וקליל, קצב אחיד, תזמורי מיתרים, נגיעות, פאנקי, אולי כדי לקרב הטקסט לכל אוזן. אבל הצליל הקובע והדומיננטי הוא לא ספק מצלולו-הבעתו. שילוב של עוצמה וצניעות, של אדמתי ושמימי.
לשיר "ילד" הוסיף שירה מקהלתית שמספקת צליל של קדושה. על הילדים של ימינו שבונים עליהם תילי תילים של תקוות, ולבסוף מקבלים ילדים לא מובנים, שאפילו אינם בוכים, כי אולי אין להם אפילו ציפיות לחמלה ("תסתכלו איך לא טוב לילד איך לא זולגות לו דמעות")

טון הכמיהה היפהפה מגיע ל"הכי גבוה" – שיר הנשען על מצב של  תנאי בטל (לו רק יכול היה להגיע לעץ הכי גבוה שהדמיון שלו יכול לטפס) – הדמיון שלוקח למקומות האלו מתעצם בקול הנשמה של בניון שמצליח לטפס הכי גבוה בסולם הרגש, ומבחינה זו להגיע ברוחו לשם. 

לעיתים מנסה המוסיקה הקצבית והתזמור להעביר את הנרטיב יותר מאש להחניף לאוזן במנגינות קליטות: "כד מזכוכית" הוא תמונה סוריאליסטית, שמחליפה פניה כמו נכתבה כתסריט לקליפ. הכד המתנפץ, שהפיל הגורל, משמש מטפורה של שקרים שמתפזרים – סוג של כוח עליון כדי לחשוף את הרוע. בבית השני השקרים מתגלמים בקונוטציה קשה של נחשים שזוחלים על הרצפה. בסופו של השיר התמונה הסוריאליסטית הופכת ריאליסטית, כאשר מתגלה כאן ההזיה של מחזאי הוזה. כנ"ל המוסיקה ל"בניתי"  היא באוריינטציה מוסיקלית אקוסטית קלאסית בעיבוד לכלי מיתר. שיר על בניית בית לפי הדגם האידילי/אידיאלי בכמיהה לאהובה ואמונה שהיא אכן תגיע אל עולמו המושלם – למרות לעג הסובבים שחושבים שהמיועדת היא פרי דמיונו.

השימוש בפופ דאנס גם הוא מעין קטליזטור:  "להיחלץ מהבלבול"  – מציע תרופה איך לצאת מהבלגנים בחיינו. אפשר להרגיע ע"י היזכרות, יש בזיכרון משהו מאזן, אולי חומר למחשבה, לחשבון נפש.  גם "עשרת הדברות" נע על קצב מהיר שלוקח עד ריקוד אקסטזי (חסידי) – עמיר מגייס שוב את המקרא הפעם בפרפרזה על עשרת החוקים שלפי התנ"ך, נאמרו לעם ישראל במעמד הר סיני. בהנחה שרובן אינם מקוימים, מנסה הדובר לקרבם בלשון  יותר עכשווית ועם קורטוב של הומור וציניות, אולי כדי לרכך את הדברים במקור. העיבוד מעניק לשיר אופי של שיר מצהלות צועני (נגינת הכינור).

 "אדם" הוא פרוזה חרוזה, ושוב נעזר עמיר בספור המקראי כדי לתאר אדם בעל דמיון רב ששוכח את מקומו ולוקח על עצמו תפקיד של אל. בונה לעצמו עולם וגם הורס אותו. רק מתוך ההרס, הוא מבין את מקומו האמיתי – כאדם לא כאלהים. (מסר לגבי החיים שלנו? האם גם כיום האדם משחק את האלהים?)

 מורידים שני הילוכים ל"בעולם אחר". בניון מפליג בסיטואציות מהעולם הזה כדי ליצור עולם שונה בכל מובן, אשליה של עולם טוב יותר מעולמנו – שם הכל יותר זול במובן של שינוי טוב. גם תיבת נוח מטפורית קיימת בשיר – במשמעות הפלגת חיים – יציאה מעולם אפרורי לעולם טוב יותר. גם כאן עמיר לא חיפש את הלהיט-קליט.

"כמה סתיו" מסיים בשירת הרגש הצנועה והרחומה שלו, שיר של אווירה וכמיהה באמצעות ציורים מגוונים לעולם טוב יותר, כשהסתיו כעונת מעבר מסמל סיומו של התהליך. המוסיקה מינורית, טון נשמה צבוע בצבעים יפים כמו צליל מלודיקה לקראת הסיום.

בניון ממשיך את הקו שעושה את האמנות שלו למיוחדת באיכויותיה – החיבור בין הגות לרגש, תפיסת מהות החיים לא כמובנת מאליה.

אלבום שהוא העמקת היצירה שלו לאו-דווקא באמצעים של להקל על המאזין, אלא דווקא ביכולת ללכת על הלא צפוי, להאיר מקומות חשוכים, לתת חופש לדמיון הפורה, לבטא כמיהה אמיתית, למצוא את הקשרים אקטואליים עם הטקסט המקראי, להלחין משפטים ארוכים במבנים א-סימטריים, לדייק בביצועים בהגיית המילים.
אז נכון שעמיר בניון לא תמיד מבטיח למאזיניו גן של טקסטים קלילים ולהיטים מפנקים, אבל בזה גם ייחודו. זה החופש שהוא לקח לעצמו – הכיף הזה להיות גם זה וגם זה וגם זה.

עמיר בניון – בואי אמא