חיפשתי בתקליט השני של מינואט קטעים ברמתם של "פירנצה", "הפסל", "גשם", ו"ים" (מאלבום הבכורה "ריקוד ראשון"), גם התקליט הזה פחות משופע ב"סטנדרטים" קלאסיים, מראה כי מדובר באחת הרביעיות המקוריות שצמחו בג'אז המקומי.
מקוריות היא קודם כל סגנון, ולמינואט יש סגנון בצליל הכל-כל-כך מגובש, בנגינה המלוכדת, בצבע הים-תיכוני, בנגינת הנשמה של של ניצן עין-הבר בסקסופונים, ביצירתיות שמאחדת את כל הנגנים, איתי שומרון בבס, מנחם זיבצינר בגיטרות, דורון רפאלי בתופים.
מי שיחפש ב"סיפורו של פטיריסיו" את המלודיות העשירות של "ריקוד ראשון" _ עלול להתאכזב קלות. אמרתי "קלות", כי מינואט עדיין משדרת ג'אז קומוניקטיווי ברמת נגינה מעולה, וזה הדבק שמחבר מלודיה, אילתור וקצב. ומי שבכל זאת מחפש קטעים מיוחדים, "מוזאיקה" הוא מהסוג הזה, קטע שמקשיבים לו בכייף.
"בוסתניה" הוא קטע טעון באווירה שמתפתח לשבע וחצי דקות של פיוז'ן סוחף. מינואט לא מוותרים על מלודיה, אבל ברור שהפעם אלמנט האילתור חזק יותר פרט אולי ל"זכרונות" לגיטרה אקוסטית וסקסופון נוגה, שהוא בפני עצמו קטע אווירה מרגש.
פחות קלאסי מ"ריקוד ראשון", אבל עדיין הפיוז'ן המלודי הכי מיוחד ומלוטש מתוצרת כחול-לבן.
