לב 1

אייל אבן צור

היי פידליטי
4.5/5

אידיאליזציה של אהבה? יש משהו כזה. אבל אייל בן צור יוצא ממחסור בה (באהבה) ב"דקות מאושרות" נשמע כמו סם לרומנטיקנים חסרי תקנה. הדובר בשיר יבנה לה תוכנית לכמה דקות מאושרות. בטח שיש קיטש יפה. זה בדיוק זה. קול לא גדול (הזכיר בשירים אחדים את הצבע של יובל בנאי) אבל מלא כוונה –  מבטיח בכנות שהוא ינשק לה צוואר ועפעפעים ויצייר עליה מצח, לחיים ואף. רק שתיתן לפחדים שלה להתפזר בטרם נכנס החורף. שלא תדאג. הוא כבר יבנה לה דקות מאושרות. שיר שמתנגן בסימטריות מענגת, מלטף ומחבק. מדובר ב"נפילה לתוך סיפורים" כלומר – תן לדמיון ללכת במקומך. אהבה מושלמת כזו של דקות מאושרות  נמצאת באגדות, או אם בלשון יותר שגרתית – בסרטים.

טון  מפזר רוגע, נכסף להגשמת הפסטורלי באהבה שהוא מתכנן. מעין שנסון. קצב מיד טמפו ואלסי שחובר למנגינה נוגה-נוגעת-

אייל אבן צור, 12 שנים אחרי שיצא אלבומה של להקת "נעליים", בהפקה של האח, המתופף, שחר אבן צור הוא רומנטיקן שמנסה לבחון מצבים דרך מערכות יחסים – נתק מאהובה, בדידות, תסכוליו. "אהבה נושמת ואני נחנק", הוא שר ב"העד" ומצליח לשדר במנגינה וטון  את מצוקתו בעיבוד גיטרות משדרג. וגם "התרחקנו את גרה ממול והתהפך לי העולם" (יפה!) בשיר "גרה ממול".

עוד הברקה מצאתי ב"כל ערב" – "זמן טוב לצחוק לראות אותי מהצד/ אמונות טפלות מטפסות לי על הגב" לעומת משפט סתמי משהו כמו "מדמיין שאני מנצח על השיר של העיר"

המנגינות מצליחות לשקף מצברוח. יש לאבן צור קו מינורי שעובר לאורך השירים, וכל השאר הם העיבודים – בין קצב רוק למיתרים סימפוניים, בין רוק לבארוק וגם נגיעות מקומיות ("ים-תיכוניות") כמו בשיר "לב 1" שנפתח במשפט המבטא קהות חושים טוטאלית: "זה גמור/ אבד  לי הצער/ יחד עם כל שאר הדברים" וגם האירוניה: "יש לי חותמת מותר לי לחזור/ מותר לשקר לעצמי" בתזמור מוזר משהו שיש בו עיבוד לשירה מקהלתית בנוסח פסטיבל הזמר בסגנון עדות המזרח של פעם.

גם שירים עליה מנקודת מבטו – "חייבת לאהוב" על מצוקה דחופה לאהבה, נפתח בשריקה קלילה ועבור לקצב פאנקי ו"לא מאמינה" – על אחת שחולמת על אהבה אבל אינה מאמינה, מנגינה פשוטה סימטרית וסימני שאלה המושרים בקול מלא שקיקה וכוונה.

"דקה לחצות" קיבל גוון פולק קלטי. שיר (מילים) של יהלי סובול – פילוסופיה  על זמן-חיים. הזמן הרגיל שזה שנתקע על דקה לחצות.  הזמן מככב גם בשיר המינורי "להתעורר" – "הימים חולפים כמו מתנה שתישאר/ ותהפוך לסיפור מצחיק על הרגשה רעה שהשתפרה" (לא שגיאה לוגית? הרגשה רעה שהשתפרה – נהייתה גרועה יותר…) שיר אופטימי ביחסי לשאר, וגם כאן אבן צור שר בכוונה כנה ומשכנעת בעיבוד עשיר מאוד.

"זר זר ומוכר/ טועם את הזמן שעבר/ נר נדלק החצר האחורית של חיי/ קרוב אלי/ עדיין מתרגש מהחדש/ אני פתוח/ אבל לא ממש"… הפינאלה, מלודיה ותזמור וביצוע שמצליחים לשדר בעוצמה את ליבו המשווע (המשפיע על המנעד הקולי) לפתור חידות חיים, לדקות מאושרות, לאוויר חיים, נוגע כמעט בשלמות במיתרי קולו.

 

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות