באילת הקיץ הזה רקדו הרבה, ולא לשכוח: מדובר בפסטיבל ג’אז. אבל כשבנות זאפ מאמה זזות על הבמה, אתה לא יכול להישאר תקוע בכיסאות הפלסטיק הלבנים.
מה שיפה בחמש נשות זאפ מאמה שהן עושות מוסיקה אתנית רב-לאומית, רב-לשונית ורב קצבית מבלי שנחשוד שמשהו כאן מלאכותי, או יומרני. מסחרי? אם מסחרי זה בידור – אז הן פרופסוריות לבידור.
הקולות תפורים נהדר, הטונים משובצים באפקטים, וזהו יופי טבעי שאינו זקוק לקטגוריה כלשהי, הגם שהן מגשימות קונספט מובהק של מה שמכנים מוסיקת העולם שהולם אותן להפליא בחיבור של בלוז, גוספל, רגאיי, מוסיקה ערבית, אפרו.
האמירה של זאפ מאמה היא ביכולת לנפץ גבולות, והן עושות את זה כיחידה אורגנית הקפיצות האלו בין סגנונות ותרבויות הן למרבה ההפתעה לא משהו שעטנזי שתפור רופף.
המופע אנרגתי, חושני ועם לא מעט הומור. מתברר שאצל הגברות האלו הכל עובד. מרי דולן החצי זאירית/חצי בלגית , הדינמית, מי שמובילה את ההרכב, עשתה עבודה אקזוטית חכמה מאוד, במיזוג הרב-תרבותי הזה שמתחשב בשורשים של דור ההורים, אך בהחלט אינו מתעלם מהמודרני והצעיר.
זאפ מאמה פשוט עושות את הדבר הנכון, בשירה שנשמעת הכי אותנטי כשהן מחברות השפעות אפריקניות עם מלודיות ארופאיות, כשהן שרות שיר מזאיר, מטנזניה או רואנדה, קינות ערביות, או גירסה לריתם אנ’בלוז, פופ וסול מיוסיק, מוסיקה כניסייתית.
הן עושות מפגן ראווה של אפקטים קצביים, מתפקדות ככלי הקשה, חייקוים של חליל מרוקני, קולות חושניים, צעדי ריקוד של ריקודים הודיים. הן מוסיקאיות נפלאות שעושות מטעמים מכל הבא ליד, כולל הרמוניות, וגם יודעות מה זה בידור וההאזנה למוסיקה שהופכת לטריפ מענג לאללה למוסיקה מעולם אחר
הדיסק החדש, החמישי שלהן מאז הוקמה החבורה ב-1990, נקרא "מסורת בקדמה" (Ancestry in Progress ) והמוסיקה כבר אינה נשענת על טכניקת הא-קפלה (שירה ללא ליווי) בלבד. מרי דולן בנתה צליל המורכב מקצב אפרו, הסוקוס האפריקני, היפ הופ, הרמוניות פופ וסול.
דולן משלבת המורשת האפריקנית עם מוסיקת אמריקנית שחורה ופאנקי. הדוגמא באלבום החדש, הקטע שנקרא . Handy Bandy שבע דקות של חיבור יפהפה בין שירת סול, קצב גרוב. אפרו ביט ומלודיית פופ מערבית. איזה יופי.
דולן לא מקבלת ההגדרה שהצעתי למוסיקה של הלהקה – "קרוס קלטשר". דולן מעדיפה להגדיר את המוסיקה של "זאפ מאמה" – "אפרו אורבנית", שזה למעשה אותו הדבר.
