שירים, אומרים אמנים, אינם בהכרח משקפי מציאות. יש להם חיים משלהם. משום מה אצל אסף אמדורסקי, באחדים מהשירים שלו, לא יכולת להשתחרר מהתחושה שהוא מספר על עצמו, וגם השיר הזה. משפטים כמו "חייבים לגמור בחן" ו"אני לא יכול לחיות ברעש כזה", "אנחנו זעם עצור, אנחנו אש מאכלת", וכמובן – הציניות על "זוג משמיים"
השיר מתפתח בהדרגה. שירתו של אסף בפתיחה רגועה, רכה-רומנטית כמעט מתגעגעת – גם כשהוא שר "לא יכול לחיות ברעש כזה" בהמשך ה"רעש" נכנס לשיר במהלך פאנקי שנוסק למעבר דרמטי ולמבע כואב-עד זעקה ב"דברים נדירים כאלה לא קורים הרבה" – כמו להביע כאב גדול על צער על כך שבסופו של דבר על "זוג משמיים" מאירה שמש שחורה.
אמדורסקי לא חיפש להיט מעוגל. הלחין שיר מורכב מבחינת גווניו התחושתיים, לאו-דווקא כזה שתופס אותך בהקשבה ראשונה, אבל מתפתח במעברים כדי להעביר היטב את הנרטיב
כן קשה מאוד לומר/ כשהלב נקרע ומר
הביתה עכשיו
כמה שהיה מקסים/ נפרד כידידים/ הפעם זה זה
כן נכון רצינו עוד/ אבל חייבים ללמוד/ לגמור בחן
האמת שלי כזאת/ אני לא יכול לחיות/ ברעש כזה
אנחנו זוג משמים/ יציב כמו סלע איתן/ אנחנו רוח על המים
מערכת כוכבים שלמה
יש סימן בשמים/ אור של שמש שחורה/ מי מכה על המים
שולח כוכבים מעל
אנחנו אור על הבוקר/ אנחנו זעם עצור/ אנחנו אש מאכלת
רוצים להיות או למות
אנחנו זוג משמים/ אנחנו פצע חשוף/ אנחנו אבן שואבת
נפש וגוף
דברים נדירים כאלה לא קורים הרבה
תגובה אחת
לדעתי אסף מדבר בשיר הזה על שתי מערכות היחסים שלו, הקודמת והנוכחית וזה מאוד בולט