זרים במאה ה-21

קוואמי והחלבות

היי פידליטי
4/5

יכול להיות שקוואמי והחלבות הם אכן יצורים זרים שנחתו במציאות המקומית של המאה ה- 21 מכוכב אחר. תשמיעו את השירים האלה לאיווט ליברמן, לאלי ישי – סיכוי סביר שה ייגמר באיזושהי תלונה במשטרה.
הראפ וההיפ המקומיים אינם נואשים מלהרים ראש. נלחמים על חייהם. לא פשוט. במדינה שהתלהמות לאומנית-דתית ומסחריות ים תיכונית משתלטות על כל חלקה, גם אמינם מקומי יילחם כנראה על הישרדותו. פשוט אין כאן קרקע פורייה לצמיחת מוסיקת מחאה "בועטת" כמו שאומרים, בטח לא מהסוג של קוואמי.
לפי תפיסותיי הפוליטיות, לא איכפת לי שקוואמי יהיה גיבור לאומי. מתאים לי קוואמי כזה, שלא שם זין, שיוצר מוסיקה מתוך עצמו גם כשהוא שר על חולשותיו-הוא  (שר הפתיחה "בושות") על מצב של מבוכה ובלבול ("יום ראשון" הרוקנ'רולי בהפקת פורטיס),  כמובן – שירי מחאה נגד מדינה גזענית דפוקה של משטרת מחשבות וליברמן אחד (השיר הזועם והמכוסח – "תה"), השיר הקצבי העצבני והתזזיתי "דוקטור רוקנ'רול לפצעי הרד-קור", שרושם מרשם טבעי נגד תחלואי הנפש ברוק אנרכיסטי הרדקור, רוקנ'רול דיכאון – "איך עוד לא" ("אנ'לא יכול להבחין כבר בין יום ולילה, אני רוצה הביתה") טעון ודחוס אנרגיות אנרכיסטיות שמחוברות למגברים של פורטיס.

אני יוצא להפסקת רגיעה ל"אף אחד" המינורי האקוסטי, ההרמוני.זה אותו קוואמי? איך זה שאף אחד אינו פוגע בו? ההיה זה חלום?  הזיה? כמעט עלה ריח חשד זיוף הקוואמי.

ואז נרגעתי כששמעתי את "לא צריכה לשאול" –  גחמה זועמת של רוקנרוליסט, שנשמעת שוביניסטית משהו.
הפסקת בידור? – "תסחטי אותי" – בצדק הסינגל של האלבום,  פורטיס חזק בתמונה. שנחזור למחאה רוק – פנקיסטית (פ' דגושה).  בבקשה. "לא מסתדר" שיר ייאוש ממדינה ומפוליטיקאים מקומיים בשת"פ עם קוטג'. גם אם תגבירו ווליום לא בטוח שתתחברו. (השיר פשוט רע) עדיף כבר הראפ של "מכשפות" העוסק בפאראנויה מפני מקארתיזם (ציד המכשפות באמריקה של החמישים  בו נרדפו ע"י הממשל האנטי קומוניסטי אלה הנוקטים עמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצונו) נוסח ישראל – כולל פגיעה באמנים כמוהו (קוואמי)
אהבתי את הטריפ הופ הג'אזי "רושם" שנפתח בצליל חצוצרה. קוואמי מאניש בציניות את השנאה כדי להראות שהיא הגדולה מכולם. יש כאן טקסט. יש כאן נרטיב מוסיקלי הזוי שונה לחלוטין מאופיו של הדיסק. וגם שיר מוצלח – "סוף הדרך" על מה שקוואמי מבקש להלוויה שלו. ראפ גוספל בעיבוד מיוחד של נדב רביד, שמתפתח בסיומו לטכנו-דאנס המגשים את אחד הרצונות שלו במעמד השבעה – שאנשים ירקדו. אחלה הומור.

אלבום מתעתע. ראשו היצירתי של קוואמי פוגש את ראשו הטירופי של פורטיס. לא בטוח שאני נקשר להאזנה שניה ושלישית דווקא ל"שירי המחאה" הזועמים, שכנראה לא יצליחו לגעת בקצה הציפורן השמאלית של איזשהו קומיסר, אבל בסך הכל, אני מצדיע להרפתקנות, לראש האחר של קוואמי, לנועזות וליצירתיות שלו, הגם שלא כל השירים עשו לי את זה.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן