מריאן גולד מריץ שוב הסינטפופ הגרמנית "אלפאוויל"מהשמונים, שמעריציה הותיקים זוכרים לה יותר משני להיטים (Big In Japan, Forever Young) יש הצדקה? משני הפותחים – "שיר לאף אחד", "אמות בשבילך היום" – קאמבאק מבורך. עשרת הבאים מחזקים אף יותר את התחושה, שההתחיה המחודשת של "אלפאוויל" נבעה ממניעים יצירתיים אמיתיים.

השירים יפתיעו את מי שהיה סקפטי לגבי חזרתה של הלהקה. לא שגולד המציא גלגל מיינסטרימי חדש לאלפאוויל. אבל דווקא משום שהוא לא המציא – יש כאן אלבום פופ  טוב, שאינו מבייש את עברה של Alphaville, גם אם הטקסטים לעיתים נוגעים ברצפה, אפילו די מגוחכים. נדמה לי שגולד דאג לקליט-מזיז-מקפיץ לצד שירים מלודיים מידטמפו וסלואו מפתיעים ביופיים. ללא יומרות, שזה אומר synthpop שמונים עם טוויסט של 2010. קולו של גולד שמר על ייחודו ועוצמתו.

שירים פחות שקופים, יותר איכותיים – Heaven On Earth, השיר הראשון בדיסק שיוצא ממסגרת הקצב לבלדת סלואו טיפוסית. וגם השישי  The Deep – שיכול להיות מועמד לסינגל הבא, אלא אם הקונספט של סינגל שהוא חייב להיות קצבי. Call Me מחזיר בבת אחת לסינטפופ של השמונים, וגם הוא מועמד לסינגל. Gravitation Breakdown – סינת-רוק במסורת ענקיות הז'אנר כדפש מוד.  Carry Your Flag– מידטמפו מלודי נוגה מחניף נוסף. שיר יפהפה שבטח יסחוף לשירת הזדהות את אוהבי הלהקה הותיקים. Call Me Down ממשיך את הקו המלודי הנוגה – הפעם בביצוע קולי שאינו של מריאן גולד אלא של הקלידן מרטין ליסטר,  גם כאן האסוציאציה לדפש מוד–  מוצדקת. Phantoms הוא עוד להיט פוטנציאלי במיטב מסורת האייטיז של הלהקה. כנ"ל Miracle Healing – מלודי-מלנכולי נוגה, וממש לא התעייפתי להגיד – עוד להיט, מושר ומעובד באופן שאלפאוויל 2010 נשמעת ברגעים הכי גדולים מאז נוסדה בתערובת נפלאה של סופט רוק, סינט-פופ, פופ. יותר מביג אט ג'אפאן.