מנת האיטליז הראשונה שאני כותב עליה מאז יצא אלבום הבכורה שלה Violently Delicate – אלימות עדינה. הרכב שמראשיתו ניסה להיות אלטרנטיבה בכל מיני שעטנזים ממטאל ועד רוק מתקדם, ג'ז, אוריינטלי גם אלקטרוניקה. אינדי תזזיתי, עמוס דיסטורשן.

שנים שמייחלים במקומותינו לרוק נורמטיבי ליצוא. נדמה לי שאסף אבידן ואיטליז עשו צעד אחד או שניים רחוק יותר. (במי תומך משרד החוץ?) הם הגיעו למחוזות האלטרנטיב האותנטי.

ובמיוחד האלבום הזה –  מגובש יותר, מלודית, הרמוניות מחניפות, שירה יפהפיה של לי טריפון שמזכירה את קייט בוש ב – Got It ששרה על הליכה  חושית- הזויה. זה שיר שאני לוקח לאי בודד. גם השירים הבאים Lose This Child היפהפה ו – Nine מגיעים ממקומות האלטרנטיבה המלודית הגם שבאחרון יש מעבר לגיטרות בדיסטורשן. וגם המתיקות ההרמונית החלומחת של Goldie.

איטליז עדיין אלטרנטיבית – השירים נשארו מורכבים מלודית והרמונית, ממש אינם קורצים למיינסטרים, אבל העיבוד וההפקה הפעם יותר קומוניקטיביים.
השיר Berlin שיצא כסינגל – קצבי מהיר תזזיתי  אומר משהו כמו: "עיניים מבריקות אדומות שורפות/ כוון  אקדח, תירה בחזה שלי/  לא אין שינוי/ לעזאזל אין, לעזאזל אין/ שותה כל לילה/ ישן לאורך היום/ שותה כל לילה/ הכל כדי שזה יסתלק/ טובע בשנתי במיטתי"

אלבום של צבעים מנוגדים שמתפרש על טווח רגשות – מעין מסע סהרורי ייחודי, מתוחכם, קליט, לעולם אינו מחניף בכוח. תקשיבו ל – Voice Over שמזכיר פיור אלטרנטיב רוק. Tears בעל המבנה המתוחכם – קו באס אפלולי לאורך השיר, מנגינה מצוינת, גיטרות משדרגות, מנעדה של טריפון שמעביר בתשוקה את הנרטיב על מערבולת התחושות והתסכול במאבקה "נגד הטבע" והסיום הקקפוני (עם צליל חצוצרה) שנשמע שבירת כל הכלים. וגם Mystical Lady הקצבי המסיים שהוא רוק  ישראלי אחר ליצוא בלי טיפת רגשי נחיתות. מנת האיטליז הראשונה שאני כותב עליה – גורמה.

איטליז הם: לי טריפון, גיא בן שטרית, עמית ארז, אור בהיר, עמרי הנגבי והדר גרין

לחנים: גיא בן שטרית ואיטליז פרט ל – Got It  שהלחינה לי טרפון.