הביוגרפיה של My Chemical Romance נפתחת ככה: הלהקה  הוקמה בפרבר בניו ג'רזי על בסיס אהבה משותפת לסרטי אימה, מוסיקה ולפילוסופיית הפאנק. קחו את השורה הזו לאלבום החדש. Danger Days שיוצא אחרי ארבע שנות בצורת מאז The Black Parade הנפלא.

לא פחות נפלא: 15 השירים הם התמצית של ההרכב הזה. אלבום משובב נפש. מלודי להפליא. קצבי למופת. פופ של חזרה לבסיס. כבר השירים הרשונים "נה נה נה" ו-Sing אומרים שחרור של חבר'ה שמרגישים תום נעורים, מתבלים במעט אנרכיזם – (עולם ללא אמונה בדבר בשיר "דסטוריה")  גם נוסטלגיה בשירה הרמונית – "הנערים מאתמול".

אחד מסודות ההצלחה של הביטלס היה הגיוון. זה מה שעשה אותם ענקים. משהו מהגיוון הזה, שלהקות רבות נכשלות בו – קיים באלבום הזה – שונה מהקודמים שלהם. כתוב ומעובד מעולה:  הסינתזה בין פופ קליט, לסינטי דאנס לניחוחות Punk, ללהיטי רדיו (נסיעה) ג'רלד וויי, זמר ראשי, כותב סיינס פיקשן על מציאות ב-2019, אלא שהטקסט הוא משני. מה שדומיננטי – הדינאמיקה של הצלילים. הקונטרסטים. מבחינה זו אין בעיה אפילו לשחרר סופרלטיב – הטוב ביותר של מיי כמיקל רומנס נכון לדקה זו מכל בחינה מוסיקלית – מנגינות, שירה, גיטרות (נפלאות), הפקה.

"מי כמיקל רומנס" הם  צמד האחים ג'רלד (סולן) ומייקי ויי (גיטרה בס) והגיטריסטים פרנק איירו וריי טורו. ההרכב הוקם ב-2001. מנהיגה והסולן של הלהקה  ג'רארד ויי, הוא גם מחבר השירים. אחיו הצעיר, מייקי, אימץ את שם הלהקה מספרו של אירווין וולש "אקסטזי", ביטוי מתייחס להתמכרות לסמים.הלהקה נהנתה מהצלחה גדולה כבר בשני אלבומיה הראשונים, אך הגדולה ביותר הגיעה רק עם צאת השלישי – The Black Parade, אשר נמכר בכל העולם בכ-500,000 עותקים חודשים ספורים מיציאתו.

מיי כמיקל רומנס – נה נה נה