כשאבי בניון מסלסל – יש תחושה שהוא מחובר לשני מקורות: לאמת ולאמונה שלו. צוותא ינואר 2011. קהל אוהד, עוטף בקולניות של אוהד מהיציע, נרגש ומתרגש בשבילו. מזהים את הענווה של האיש. כיפה רחבה וציציות משתלשלות. לא יורה זיקוקים של סטאר. מביא את עצמו, את השירים, את הנשמה ואת הפריטה הנפלאה בגיטרות.
חיפשתי את האח עמיר. בכל זאת ערב השקה. המשפחתיות שדורשת. עלה בי הרהור מדוע לא הגיע: לתת את כל הבמה ואת כל הערב לאחיו, לא להסיט תשומת לב, כי זה באמת מגיע לאבי.
הגנים – אותה משפחה. אבי ועמיר. עמיר ואבי. הצליל, הסולם, הטון, הטון הדואב, שירת הנשמה. אי אפשר להתכחש. עצמת עיניים, וזה מגיע מאותו מקור.
התכנסנו להשקת "חלום חדש", אלבומו השלישי. "מה נעשה כשיבוא היום ונגלה שהכל חלום", שר אבי בניון, שיר על התפקחות, על מחזוריות שכזו של חיים בין רגעי אושר-חלום ובין מציאות שמחזירה לאדמה: בין הריגושים וההמון שמריע ובין הלילה כשאתה חוזר לעצמך ומתברר שנשארת "אותו אחד" כדי להגיע ביום הבא ל…חלום חדש.
ההופעה מסתיימת במקום שהאלבום החדש נפתח – בחיבור לשני המקורות שציינתי מעלה – אמונה ואמת. ה"נעשה ונשמע". השיר "דרך לעבור" – מלנכולי אבל מתוך אמונה והשלמה ובלשון ציווי רבים: "דרשו השם בהימצאו" ו"אין דבר ללא תכלית ויש שכר באחרית". מנגינה סימטרית, סלסול של כוונה. שיר של אור גדול ללא מנהרה אפלה שאומר – ידענו ימים קשים, אבל אם תפתחו לב, תפיצו אור, בשרו שלום – אז דעו לכם שיש שכר לכל תכלית. אמנם הדרך לטוב, לגאולה עדיין ארוכה, אבל אפשרית.
והסיום (שהוא פתיחת הדיסק) פחות אופטימי – "החיים" – שיר של אפוקליפסה עכשיו בחייו של אדם. כאב שמטשטש, אשליה שעוצרת את הדם, והאלם – חוסר היכולת "לצעוק את הכל". הטון נואש. אבי שר בכאב עצום – ביטוי כאוס אישי למצב של "גוף ללא נשמה". מעניין מדוע בחר לסיים דווקא בשיר הזה ולא ב"דרך לעבור"

אבל זוהי האמת שלו, והאמת של אבי מגיעה גם בצורה אירונית בשיר "בשם החופש" – "בשם החופש אתה חופשי לשלול ממני את החופש שלי", פשטות שאומרת דברים על מצב של שימוש לרעה בשם עקרונות החופש. שיר מקסים לא רק בחוכמתו הפשוטה הנוקבת, אלא גם בלחן סימטרי יפהפה שנישא על קצב מידטמפו.
אבי בניון משכנע שפיו וליבו שווים. שלמות שכזו, שהיא-היא עושה אותו למה שהוא, מילים שנישאות על טון שמחלחל. קחו את "אבא" – שר על מצב של דפרסיה, מבקש סיוע להשתחרר ממועקותיו בטונים מצמררים. מנגינה שהיא תפילה חצובה מנשמתו. בלי אבא לא בטוח שאפשר היה לשיר ככה.
בניון יוצא מחולשותיו כדי לבטא עוצמות פנימיות, תחושות עזות, מאבקים פנימיים בין קודש לחול, חיפושי אהבה אמיתית,ניסיון להגשים דברים למרות שלעיתים לא ברור לך מה אתה בדיוק רוצה מעצמך.
הערב הוא פופ מגוון, ארבעה נגנים, מקושט בצלילי הקלאסית והחשמלית של אבי, ופתאום מתברר לך שיש לו גם את הבלוז האמריקני הזה, שחובר לתוגתו. לאמת שלו. והאמת הזו יוצאת מהסלסול המאוד נקי, דובר האמת. ובלי קשר אם חילוני אתה או דתי – אתה מאמין לו.

נגנים: גיא בן שימול – תופים, יוסי שטרית – קלידים, שמוליק סינגולדה – גיטרות, צחי תורג'מן – בס,  עיבודים והפקה מוסיקלית: תומר מתנה

אבי בניון קטעים מההופעה וראיון