טון מדוכדך מספר סיפור על יחסים, למעשה "סיפור רע" של דחייה- משיכה. אני נתקל לא מעט בנרטיבים המלנכוליים האלה, כמעט ז'אנר של טרובדורים עירונים שיחסי הבינו-בינה שלהם עולים על שרטון, שרים ומנגנים דכדוך. נוסע, עוזב, נמשך, שותה. צרות אישיות.
המוסיקה פולק-רוק מידטמפו, קול אפלולי, בנמוכים – המילים נבלעות, בגבוהים – התבהרות, העיבוד (עליו חתומים לא פחות מחמישה איש!) הטעון במתח מסוים וההפקה לוקחים את קינן למקומות טובים, משדרגים אותו – כולל סולו גיטרה יפה. ועדיין המצוקה האישית שקינן מנסה לשדר, הגם שנשמעת אמינה, נשארת יותר בחלקתו מאשר הצליחה לחלחל אלי.
עכשיו סוגר מכבה את האור
משפט אחרון ,מסך סגור
נוסע הביתה בלילה
עוזב הכל , רק לא לחזור אלייך
איך לא באת, את אומרת
מדברת אליי מהמסך
יורה מילים בקצב
איך שוב כואב לי בצד
אלייך
לאט אני נמשך, לאן שאני איתך
לאט אני נמשך , לאן שאני איתך
אני מטרה, זה סתם סיפור רע
שותה יותר מידיי, צונח למיטה
עוצם עיניים לרגע
מולי את מופיעה
לאט אני נמשך, לאן שאני איתך
לאט אני נמשך, לאן שאני איתך
