יותר ויותר אני נתקל בשירי דאון ודכאון של יוצרים עכשוויים. האם שירים באים במקום טיפול נפשי או בנוסף? יאיר זיו מבקש לברוח, להישאב אל חלום, מחפש תשובה-תקווה-שמש-אהבה חמה וריפוי לפצעיו, וכדי שלא נטעה, מדגיש כי יש רגע שטוב לו והוא שר "מהלב" (הוי) ואז מגיעה שורת ייאוש שאומרת "אין בשביל מה לצפות בשביל מי להיות". מצוקת האהבה של זיו לא ייצרה משהו מקורי. טקסט פשטני, מבולבל. קול גבוה נישא על קצב מהיר מנסה להעביר הצער, מטפס עד לפלצט, זועק כאב ב- peak דרמטי וסוער, אני מוכן להאמין לזעקתו, אבל השיר נשען יותר על סערת רגשות היסטרית מאשר על מוסיקה ייחודית, וגם הטקסט נטול ייחוד ומתקשה לסייע לכאב לחלחל.

כמו משוגע , הלכתי לבד / בתוך הלילה הקר, חיפשתי תשובה
בתוך האי ידיעה, חיפשתי תקווה.
או, שמש חמה, בואי אליי / תני לי קצת חום מחומך, אור מאורך
שיתייבשו הפצעים, שיבואו ימים טובים.
אני שר, רק מהלב / וממשיך ללכת מהר
לברוח / להישאב אל תוך חלום / לדעת / שלא תמיד אפשר לחזור / אז אני שר לי פתאום
כי טוב לי היום / טוב לי לחלום.
או, אהבה, בואי אליי / סתם הימים כך עוברים, ללא מטרה / אין בשביל מה לצפות, בשביל מי להיות. / לברוח…