"שיר מרסק לבבות", נכתב באתר המייחצן את אביגיל רוז. אחרי ששמעתי – לא מרסק ולא שובר. ממש שום נזק. טון מאופק, לא דרמטי, גם א-טראומטי. דיווח על מצב בנימה טיפה מלנכולית. רוז כתבה שיר על בחירה: "החלטתי לא להיתלות באף אחד/ ממילא רוב הזמן אני לבד". ככה – פשוט. סוג של ברירת מחדל.
אביגיל אף מצרפת נוסחת ויתור על ציפיות גדולות מן החיים: רבע בחירה + רבע בדידות + חצי נחמה. זהו השלם שלה. גם המוסיקה בשיר הזה כאילו מוגבלת – לא דרמטית, לא הרמונית, מאופקת, נרטיבית, מונולוג שיש בו יש איזון בין דיבור לשירה, מעין מיניאטורה מוסיקלית פונקציונאלית, כולל התזמור של יוני בלוך, שעיטר את התובנה בצליל כצ'לו וחצוצרות כדי להעניק טעם קצת אחרת.
רוז, נדמה לי במודע, ויתרה על שיר מורכב. בחרה בפשטות חסכונית נטולת יומרות. אם להיט לאייפונים – זה אינו השיר, ולוואי שאתבדה.
החלטתי לא להיתלות באף אחד/ ממילא רוב הזמן אני לבד/ יושבת כל היום שותה קפה
נלחמת שיצא לי שיר יפה
רוב הזמן לבד/ חצי בחירה/ עדיף לי לבד/ מאשר עם אנשים/ שעושים לי רע./ רוב הזמן לבד
רבע בחירה/ רבע בדידות/ חצי נחמה./ אז החלטתי לא להיתלות באף אחד/ גם אני לא איזה/ בן אדם שדואג לכל אחד/ אנ'לא יכולה לצפות שיתנו לי ולתת רק כשיש/ אז אני לבד – זה מה שיש/ רוב הזמן לבד…
אז החלטתי קצת לעלות/ ולרדת במדרגות/ ומה אכפת לי להישאר/ מה אכפת לי מקום אחר.
רוב הזמן לבד…
3 תגובות
השיר מאוד פשוט וזה מה שיפה בו. שירים לא בוחרים לפי הטון, המונוטן ועוד כל מיני דברים מונפצים. לאהוב שיר בוחרים לפי מה שמתחברים עליו. כדי להתחבר לשיר לא צריך להיות גאון מוזיקלי שיודע את כל המושגים הלא רוולנטים האלה.
הדבר הטהור שנשאר לנו בעולם זה המוזיקה. אז אנא תפסיקו לזבל בשכל ותנו לזמרת לחיות בשקט.
לא אהבתם אל תגיבו.
בקושי הבנתי מה אמרת על השיר. אני חושבת שגם אם שיר מאופק יחסית מוזיקלית, יכולים להיות לזה קטעים טובים- ההפקה המינימלית והמהודקת מפנה מקום למילים. אני לא יודעת אם זאת אני שמזדהה עם זה במיוחד, אבל השורה "עדיף לי לבד מאשר עם אנשים שעושים לי רע" למשל מאוד נוגעת לי…
כן יש לי תחושה שכחלק מהאלבום שלה זה ישמע טוב יותר, אבל זה שיר יפה. פשטות חסכנית עדיפה על גנדיוזיות מוגזמת.
היה שיר? לא כל כך הרגשתי. בתור חלק מאלבום – ניחא. כסינגל? קצת פאדיחה.