קוואמי רוצה להיות ראש ממשלה. שילך על זה. לא צחוק. אחרי ששמעתי את כל מה שיש לו לומר על ביבי, אלי ישי ובעיקר ליברמן, הוא חייב להקים מפלגה. יתאים לרמת המסרים שנורו בין השירים: הדברים שאמר הם פרנויה פוליטית של כל סלון בשישי בערב.
אלא שהפרנויה של קוואמי לובשת צורה קצת יומרנית, כשהוא מדבר על "ציד מכשפות" נוסח המקארתיזם (ציד המכשפות באמריקה של החמישים בו נרדפו ע"י הממשל האנטי קומוניסטי אלה הנוקטים עמדות פוליטיות שאינן תואמות את רצונו) נוסח ישראל כולל פגיעה באמנים.
על הבמה הייתה כמעט כל ממשלת הצללים שלו – ערן סגל, קוטג', קאשי, סוויסה, רמבם, אביטל תמיר, נדב רביד ומי אם לא פורטיס הגדול. רק בשביל והדרת פני זקן הייתי נותן לפורטיס להיות המועמד לראש הממשלה של מפלגת החלבות. קווואמי יהיה סגן עם סמכויות מורחבות וגם שר חוץ. מי שכבר יוצאים מרווחים הם ילדי העובדים הזרים וניצולי השואה. להם יש בשורות מהערב. מה שבטוח, הקהל שהגיע לבארבי יבחר בו. כמה חתימות צריכים? עוד שתי הופעות, והוא מסודר, כמובן בתנאי שלא אותו הקהל יגיע.
האם יש מקום למוסיקה מחאה בישראל 2011? הבשורה הטובה – יש. הבשורה הפחות טובה – גודלה-השפעתה כגודל שטח הבארבי. לא הרבה מעבר.במדינה שהתלהמות לאומנית-דתית ומסחריות ים תיכונית משתלטות על כל חלקה, גם אמינם מקומי יילחם כנראה על הישרדותו. פשוט אין כאן קרקע פורייה לצמיחת מוסיקת מחאה "בועטת" כמו שאומרים, בטח לא מהסוג של קוואמי.
בינינו, ושאף אחד לא ישמע: ליברמן לא ייקח את קוואמי ברצינות. למה? כי קוואמי הוא קודם כל בדרן גם כשהוא שר את הביאוס האישי של "בושות", גם שכהוא שר מחאה נגד מדינה גזענית דפוקה של משטרת מחשבות וליברמן אחד בשיר הקצבי הזועם והמכוסח – "תה". גם כשהוא רושם מרשם נגד תחלואי הנפש ברוק אנרכיסטי הרדקור ("דוקטור רוקנ'רול") שפתח את הערב.
הקהל שלו משלם כרטיס בשביל בידור, בשביל לקפוץ, לא בשביל שיקרה משהו עם הפליטים המסכנים וניצולי השואה.
ואכן עבר עלינו ערב Fun. בשביל Fun, אתה צריך הרבה חברים שיודעים לעשות Fun. אחד למשל עלה עם אוזניים של ארנב. אחר מכוסה קעקועים זעק את מלחמות הפופ בהבי מטאל טראשי. שלושה הצטרפו למסיבת ההשקה בהתלהבות של זכייה במיליון דולר. לערבי השקה חוקים משהם, במיוחד לערבי השקה בז'אנר הראפ וההיפ הופ – מרוב אורחים לא רואים את המארח. אלא שהפעם ראינו גם שמענו אותו. קוואמי של "זרים במאה העשרים ואחת". מיוחד יותר, מעניין יותר. אני מגלה איזה אינטגריטי, איזו יושרה אומנותית באיש הזה, יוצר מוסיקה מתוך עצמו, מתוך תפיסותיו את הז'אנר ואת המציאות הפוליטית. וכמו שכתבתי על הדיסק – אני מצדיע להרפתקנות, לראש האחר של קוואמי, לנועזות וליצירתיות שלו, הגם שלא כל השירים עשו לי את זה.
מה כן? אהבתי כמו בדיסק את אהבתי את הטריפ הופ הג'אזי "רושם" שנפתח בצליל חצוצרה. קוואמי מאניש בציניות את השנאה כדי להראות שהיא הגדולה מכולם. יש כאן טקסט. יש כאן נרטיב מוסיקלי הזוי על מה שקוואמי מבקש להלוויה שלו ראפ גוספל בעיבוד מיוחד של נדב רביד, שמתפתח בסיומו לטכנו-דאנס המגשים את אחד הרצונות שלו במעמד השבעה – שאנשים ירקדו.
וכמובן פורטיס, המפיק המוסיקלי של הדיסק. קוואמי מסביר לקהל שהוא עומד לקבל את האדם הכי שפוי בעולם. צודק. אם מתחרים על דרגות שיגעון, יש לי הרושם, תקנו אותי אם אני טועה, שקוואמי יותר קוקו מפורטיס. לעצם העניין שני הראשים האלה נפגשו במצב פסיכוטי די מאוזן על הבמה – כולל "פריז בלהבות", "תסחטי אותי", "הסיפור נגמר". המסקנה היא: אם קוואמי ופורטיס היו מקימים להקה, רעיון הממשלה החדשה היה מקבל תאוצה של ממש.
אורחים: ערן סגל, קוטג', קאשי, סוויסה, רמבם, אביטל תמיר, פורטיס, נדב רביד.
קוואמי והחלבות רטעים מההופעה
