חוה אלברשטיין מקבלת פרס מפעל חיים מאקו"ם. זה לא הפרס האחרון שתקבל על מפעל חייה. לא גדול  עליה המושג "מפעל חיים". חוה היא מהסוג שאפשר להגיד עליה בלי להפריז – האחת והיחידה. לישראל היא כמו מרצדס סוסה לארגנטינה, כמו אדית פיאף לצרפת. כמו חאריס אלקסיו ליוון.
היא המופת של זמרת יוצרת – שהקו בין יצירה וביצוע לעיתים מיטשטש, מסוג המבצעות שגם כשהן שרות שירים של אחרים, זה נשמע כאילו הן כתבו אותם. אני מדבר על התקופות הראשונות של חוה אלברשטיין כשהיא בנתה קריירה על מבחר מאוד אקלקטי של שירים לפני שעברה בשנות השמונים ליצור בעצמה.
לא בכדי – האחת והיחידה, כי גם אם מזכירים זמרת מופלאה כמו אסתר עופרים – היא לא יצרה בשביל עצמה, ובשנים האחרונות כמעט אינה מקליטה ואינה מתחדשת, וכמובן – ניתקה את עצמה משייכות לארץ שיוצריה העניקו לה את מבחר שיריה.
אלברשטיין היא זמרת ששיריה וביצועיה משקפים שייכות והשתייכות למקום הזה. היא עצמה אמרה על אלבומה "כמו צמח בר" (1975), אלבום שנוצר בעקבות מלחמת יום הכיפורים – 'כמו צמח בר יצא בימים של טראומה, בימים שאנשים נזקקו לקול חם ומנחם". לחוה אלברשטיין היה הקול הזה.
אבל חוה מעולם לא שרה על מנת למלא צורך. הדברים נבעו מעצמה, ממש כמו שהבחירות שלה לא קשורות בטרנדים. גם כשהיא בחרה לשיר שירים מבוססי סגנונות ותרבויות שונים (שירי עם, יידיש, ברזיל, שנסון ) – זו הייתה הבחירה שלה.
אבל מה שמיוחד בה יותר מהזיהוי הישראלי שלה או מהאקלקטיות העממית – הוא האלמנט הזה שנקרא פרשנות יצירתית של שיר, במגוון ביצועים. חוה היא מסוג הזמרות שבשלוש דקות שיר יכולה לרגש יותר מסימפוניה שלמה. קחו את "מרדף" ההרואי, "בשביל אל הבריכות" הרוגע והלירי, הטיפול האוהב והמלטף בטקסט כ"תלכי בשדה", העצב העמוק, הפרשנות הכמעט מיתית ב"לכל איש יש שם" וב"החיטה צומחת שוב", החרדה הנרגשת ב"שיר משמר", ההבעה העורגת של "שיר ליל שבת" ("התבואי אלי הלילה") הגעגוע של "ימי בנימינה", הטון הנוגע, הצובט של "קחי אותי איתך" על משמעותה של פרידה הנוראה, גם סגנון הבלדה של "טווי את הצמר".
גם הבחירה שלה ב"שירי משוררים" הייתה באוריינטציה של אמירה אישית. וגם כאשר היא חברה באלבומה "ברוך הבא" ליוצרים כערן ויץ, אריאל הורוביץ, שאנן סטריט, היא לא עשתה את זה כדי "להצעיר" את עצמה.
גם במסע ההופעות האחרון שלה חווה לא באה להסעיר מחדש. היא באה להדגיש את קווי המתאר המוכרים שלה. פשוטה בשירה, לא מוסיפה גרם לסאונד מעבר למה שדרוש. לא רצה לפני השירים, לא מתיימרת ליותר ממה שהיא
מה הסוד שלה? היוצרת בחווה אלברשטיין מצאה את החיבור עם הזמרת שבה, ולהיפך הזמרת שבה חיפשה שירים כאילו היא כתבה אותם.