בקטע ההדרן היא צעקה וצחקה לסירוגין. אם הצעקה הייתה חלק מהקונטקסט המוסיקלי (free ג'אז), הצחוק לא הכי הסתדר לי. אולי משהו שחברי להקתה מבינים. ואם הצחוק חלק מהענין – קצרה בינתי.
 זו הייתה אגב הפעם היחידה שניקול מיטשל שרה ממש כזמרת ולא נשפה בחליל (Stand Strong) . כשהיא מחללת – שומעים חליל שעוד לא שמעתם. רב גוונים, קולות, צפצופים.מאלתרת עם מעוף ודמיון, בטכניקה ששייכת אך ורק לה.
ניקול מיטשל הגיעה משיקאגו עמוסת סופרלטיבים ותארים. "חלילנית השנה 2010 מטעם איגוד עיתונאי הג'אז" "הכישרון העולה" בקטגוריית חלילן ג'אז לשנים 2005-2010 מטעם מגזין Downbeat.
הערב התבסס על אלבום של Indigo Trio שהוקלט חי בפסטיבל ג'אז מונטריאול ב-2005. למעשה, הקונצרט הראשון של השלישייה. מיטשל מקרינה חידוש בכל מה שקשור באימפרוביזציה יצירתית, מקושטת במוטיבים אתניים להם אחראי גם האיש במרכז הבמה הלבוש אפריקאית – חמיד דרייק, שכולו נמצא בתוך מקצבים אפריקאיים.
המוסיקה במהותה היא free jazz מנוגנת מורכב ומיוחד. חמיד ובאנקהד מכירים זה זה מאז שניגנו יחד בגי 14, הנגינה המשותפת שלהם כמעט אינטואיטיבית. צלילי החליל והבס נשזרים יפה. חמיד דרייק כמו מרחף ביניהם – כדי לעטר את המוסיקה בצבעי האפרו. נגינתו אכן מעניקה לסאשן כולו מגע של מקצב אפריקאי.
נגינתה של ניקול מיטשל ממריאה בהשראה חסרת רסן, מחליפה צבעים, שוטפת, לירית ובשרנית, מאתגרת במסורת חלילנים כרולנד קירק, החלילן המולטי-אינסטרמנטליסט, ג'יימס ניוטון. בולט אצלה השילוב של צליל החליל וקול – מקושט בציוצים, יללות, התנשפויות ועד צרחות, כשהיא מתבססת על האינטראקציה עם שני הנגנים שלצידה, שביחד נשמעים הרכב מלוכד מאוד, שמצליח לייצר מרקם מוסיקלי נדיר באיכויותיו.

ניקול מיטשל – חליל, האריסון באנקהד – קונטרבס, בס חשמלי, חמיד דרייק – תופים.

ניקול מיטשל בפסטיבל ג'אז תל-אביב