יוסי גיספן מקבל באלה הימים פרס פזמונאי-מחבר השנה מטעם אקו"ם. באחד ממדורי המוסיקה של האתרים הבולטים נכתב – האם אהוד מנור מתהפך בקברו.
לצד גיספן יקבלו פרסי מפעל חיים – צביקה פיק, חוה אלברשטיין. פוליקר – מלחין השנה. אמיר דדון – תגלית. אברהם טל – שיר השנה. מעבדים: קותי וסבו.  פרסי עידוד: דן תורן ויונתן רזאל.  אין ספק שהבחירה של גיספן מצביעה על מהפך.
הנטייה שלי אינה לזלזל בהחלטות ועדה בוחרת. ובכל זאת לא שקטתי. בנימוקי השופטים של ועדת הפרס נכתב כי "גיספן כותב פזמונים בכישרון רב כבר שנים רבות, והשנה הוא היה הבולט והמצליח ביותר מכל הפזמונאים בארץ", ובמילים פשוטות: השנה הוא היה "המצליח ביותר". מה הכוונה? איכות? כמות?

מיהרתי להרים טלפון ליוריק בן דוד, מנכ"ל אקו"ם שלא הכחיש: הועדה שבחרה קיבלה נתוני השמעה מאקו"ם, והבחירה – אכן שילוב של הנתון הכמותי ( מספר השמעות) והאיכותי. גם פרסי מפעלי חיים, לדבריו, מושתתים באיזושהי מידה על נתונים כמותיים. "אם חוה אלברשטיין וצביקה פיק, שמקבלים פרס מפעל חיים לא היו מושמעים הרבה – הם לא היו זוכים" וגם אומר יוריק: "ברור שמי שכותב למגירה – אנחנו לא נדע עליו"
אחרי שהורדתי את גבתי, אשאל: אז מה – אנחנו במהפך? כמות היא קריטריון לפרסים אמנותיים? גם אהוד מנור כתב להרבה מאוד זמרים. יש מקום להשוות?
אין לי נתונים כמותיים, כמה שירים שיצאו ממגירתו של יוסי גיספן השנה נכנסו לפלייליסטים. רק לפי השירים שהוזכרו באתר זה – הרבה מאוד. מה שבטוח: ביום שגיספן יעבור את אהוד מנור במספר ההשמעות ברדיו – יושלם המהפך. אני אומר את הדברים ובליבי אין שמחה גדולה. שמעתי הרבה שירים של גיספן. לא פעם הצלחתי לפענח בקלילות את שיטת כתיבתו – שהיא כמעט פסיכולוגיה מתוחכמת איך לייצר שירים שפונים להמונים.
מבחינה זו גיספן אינו שונה מרוב היצרנים של הז'אנר, ואני מתכוון לטקסטים שנועדו בעיקר לבדר ולשמח. אין לי אישית דבר נגד שמחה וגם לא נגד חפלות. שמחה וחפלות דבר חשוב להעלאת המצברוח. רק מה – אני לא בטוח שהממסד צריך להעניק לשירי שמחה וחאפלות התפורים כקונפקציות פרסים על הישגים אומנותיים. מה חסרים בישראל אמנים יוצרים מופלאים, שחייבים להתיישר על מגמה פופוליסטית להאדיר את הרדוד?!
הרבה נכתב באתר זה על רמת הטקסטים של המוסיקה המכונה "ים תיכונית". בגדול אני מדבר על פופ פשטני כשיטה. האוהב המסכן-המיילל שננטש על ידה הוא המככב ברוב השירים. לצערי, רמת חשיבה זו נצרבת בקלות בתודעה כפרסומת שוטפת מוח, בלי שתותיר מקום לאמנות של ממש.
יוסי גיספן מצידו בסדר גמור, כאומן ותחבולן במילים הוא הלך טיפה קדימה: הוא משתעשע עם הטקסט:מחפש את התחבולה המילולית הפשוטה, היונקת לעיתים משפת הרחוב – וכאן מצליח כמעט כמו רעיונאי שתר אחרי מילה או משפט שיתפסו כמעט כמו ג'ינגל. איך שר סרנגה: "כל הנשים יפות בלילה/ אבל הרבה יותר ביום", איך שרה שרית חדד – "אתה תותח אין אין עליך, מתה עליך אתה הגדול מכולם"
איך שר אייל גולן: "יפיופה, בואי אלי תני לי נשיקה על השפתיים / יפיופה / בואי נעוף הלילה לשמיים"
ג'ינגלים נפלאים לא?, אבל זו אמת? זו אינה אמת, ולכן אין גם לשפוט את השירים האלה בקריטריונים של "אמנות". הנוסחאות עובדות על מינונים של כמה אושר, כמה דמעות, כמה געגועים להכניס לשיר. החשיבה אינה על טיב הטקסט, אלא אם הוא יעשה "את זה" לקהל. מי שמרוכז בקצב וכפיים אינם חושבים טקסט.
לא מדבר על מוסיקה מזרחית, או על ים תיכונית שאינה מזוהה עם כותבי טקסטים מסוימים, אלא בעיקר יצרנים שעובדים עבור זמרים שמחפשים את הקלילות-קליטות הבידורית שירימו את היכלי הספורט והכלולות. מבחינה זו – לא איכפת לי לקרוא לגיספן מלך. הוא מלך לא פחות מאייל גולן.