לא יודע בת כמה גולדנסקי, היא בטח לא מספיק קשישה לבטא את ניכורה מהעולם המודרני. מנטאלית היא אפילו חוברת לעולם ישן שאנוכי הכרתי. כבר בשיר הפותח "סוכריות מזרים", מושג מיושן שהורי השתמשו בו ("אל תיקחו סוכריות מזרים") היא מפתיעה בהיבט רטרוספקטיבי, למרות שאני יכול להניח שהיא לא חשה ריחו של לחם טרי של פעם וגם לא ריח פרדסים מרמת גן, ספק אם ראתה טלוויזיה בשחור לבן. מצליחה לחבר בין פופ של פעם לרוק עכשווי. הטקסט – אירוני. כאילו היום כבר מתגעגעים לרע של פעם "הזרים האלה שאין לקחת מהם סוכריות, האזהרות של המורה מפני "מקומות חשוכים" מצליחה לחבר בין פופ של פעם לרוק עכשווי. הטקסט – אירוני. כאילו היום כבר מתגעגעים לרע של פעם "הזרים האלה שאין לקחת מהם סוכריות, האזהרות של המורה מפני "מקומות חשוכים".
האזנתי לדיסק יותר מפעמיים. לא פיתחתי עמו יחסי אהבה משמיעה ראשונה. זו התאהבות שצורכת חיזורים, למעט "מרפסות" בדואט עם אלון לוטינגר שאף הלחין, קולות שנפגשים בנקודת מפגש חלומית, מלודיה והרמוניה שהם הקסם שמחלחל מיידית.
"הרחבה אקולוגית" מתייחס בפרספקטיבה צינית אירונית לאנשים עירוניים בלחנו של עומר הרשמן ובעיבוד ריקודי מעין קאונטריי. על העירונית שכאילו מפנטזת על "חיים ירוקים" בצפון ("נייצר חשמל סולרי/ ילדים בלי סלולרי/ נתעלס בערוגות המלפפון") ובסופו של דבר, הולכת לישון בכאב ראש עירוני שגרם לה האלכוהול. שיר מנפץ אידיאליזציות מזויפות. עוד נחזור לאלכוהול ולשתיה,
אבל עד אז – כמעט שיר מחאה אקולוגי במובן הכי פשוט של המילה – "עסקנו בשלנו" על העולם במאה ה 21- כולל הלקאה עצמית. מושר ומעובד בטון של תוגה.
"הפצצה הבאה" (לחן: נועה גולדנסקי, עומר הרשמן, יהוא ירון) מכניס לקברט של גולדנסקי. סיפור מלחמה (הבן של המשורר" ו"הנביא המשוגע" הם הדמויות הראשיות בסיפור ההתרחשות בבר תל-אביב על רקע קטיושות שנופלות בחיפה במלחמת לבנון השנייה. הניתוק של העיר הגדולה במרכז הארץ ממרכזי האירועים-נפילות מוביל לבר מאוכלס באיש מאוהב-מיוסר-שבע רצון מתפייט על אהבה חדשה ומקווה ל"סוף טראגי", השני – בפיו בשורות לא טובות – על כך שתל-אביב היא המטרה הבאה לטילים ולפצצות.
אצל נועה גולדנסקי אין נפילות קטיושות תרתי משמע. היא בכלל אינה בתל-אביב, ליבה בפריז. שרה שנסון, צליל אקורדיון. ואלס. ניסון הזה לייצר בלדה פיוטית באווירה קברטית. קולה והבעתה של גולדנסקי זורמים בנתיב אקוסטי נעים, נאראטיב מלודי קל, מבנה מוקפד, גם מוסיקה תיאטרלית יפה, אך מעט אנמית בהבעה.
"סירנות" – צלילי בס ואקורדיון הם האוברטורה לשיר עפ"י אמריקה של ז'אן בודריאר על ההקצנות הרעות של העולם בו אנחנו חיים- פרסומות אלימות, זנות טוטאלית במקביל למצב שבו "כל המשחקים המתעצמים" שיר טעון בעוצמות רוק, שלעומתו "מרפסות" הוא פסגת המנגינה המחניפה, תודות לאלון לוטינגר.
"מייקל" הוא שיר סיפורי על דמותו של הצלם של סוכנות ידיעות זרה, כבבואה ל"כלבי השמירה" של העיתונות שמתיימרים לשמור על עקרונות של צדק ונשארים חיות. קברט סטירי, מושר כמעט בלשון של מספרת, מתוזמר בלוזית, נשמע כמו חלק מהצגה מוסיקלית העוסקת בתקשורת ובכיבוש.
האווירה הבלוזית העשנה עוברת ל"שחק איתי", שיר איטי בעיבוד ג'אזי לחצוצרה (דירק קונש). גולדנסקי בשיר שתייה מובהק מצליחה להפעיל מנעד קולי תיאטרלי מרשים.
הסיום – "רגע אחרון" מחזיר למנגינה-אווירה קסומה, ערגת קולה לחוות חוויה של "קסם אפל", מהרגעים הליריים היפים בדיסק.
גולדנסקי מנסה להגיע למקומות אותנטיים, בליריקה, בנושאים, במבט הבוגר-ציני. מוסיקלית – אקלקטית מאוד בלחנים, בעיבודים העשירים – בעזרת צוות מצוין של מוסיקאי הדור החדש, יהוא ירון, אלון לוטינגר ועומר הרשמן, ששותף להפקה המוסיקלית יחד עם צח דרורי. ובשורה התחתונה: תחושה שמשהו טוב מתפתח במוסיקה המקומית. האם גולדנסקי תוגדר כ"פופ אלטרנטיבי"? כאן היא כבר תלויה בכמות הלהיטים שיזרמו ממנה לערוצי המיינסטרים, אבל אני מאמין שהיא לא עובדת בשביל זה.
