אני אוהב את הסלסול של מרים טוקאן. מה אוהב – מאוהב. אפשר לתת לאהבה הזו איזשהו הסבר מהיר: הסלסול של טוקאן לא משתייך לשוק הסלסולים ההומה במקומותינו. כל מסלסל שני פותח דוכן בלי שיהיה לו מה להגיד, שלא לדבר את עומק ואמת אומנותית.
טוקאן היא – מבטן ולידה. נדמה לי שמאיר גולדברג מתייחס בטקסט שמסר לה לאותנטיות שלה. שיר שעוסק בשמירה על שירת המאוול (*) האותנטית שלה– "ורק תפילה אחת יש בשבילי שלא אשכח את סוד מאוולי", כי אחרי הכול תרבות היא מהות חיים, זהות ובית, לא משהו אינסטנט כמו שמייצרים כיום חדשות לבקרים. טוקאן שרה את המילים ללא כחל ושרק. "בעמל הקמנו אוהלנו/ סלסלנו בקולנו ושרנו מאוול/ הגלגל הודיע על טורנו/ לנטוש את עברנו/ אותו הכה גורל/ ואל על נשא את מבטנו/ בוקעת מתוכנו שירת המאוול".
הלחן, העיבוד של שמוליק נויפלד מקרבים אותה דווקא למערב, אבל מי שכבר התערתה בתוך תרבות הפופ המקומית (כוכב נולד) יודעת לשמור את טוהרה, ובמסגרת חילופי התרבויות המוסיקליות בכפר הקטן, זהו המוצא האולטימטיבי מבחינתה.

מאוול, מעומק אוהלנו
מה טוב הוא אוהלנו
מכאן ועד בכלל
המזל ביקש את טובתנו
בוקעת מתוכנו שירת המאוול

* מאוואל – כינוי בשירה הערבית לאלתור בקצב חופשי בדרך כלל בפתיחה לשיר, לעתים גם באמצע יצירה. במאוואל מביא המבצע לידי ביטוי את דמיונו ויכולותיו היצירתיות בפיתוח המקאם.