"הללויה!" צעק יורם ארבל, אחרי שסיים לצבוע את השלכת בירוק. לפי הקהל, זו הייתה פסגת פסטיבל הגרוב הישראלי הראשון. עד כדי כך? כל הכבוד למי שהמציא את הכותרת "פסטיבל הגרוב" או כל הכבוד ל"התפוחים" שהמציאו מחדש את יורם ארבל, שדרן הספורט המיתולוגי,  שהגיעו למסקנה ביזארית כי יורם ארבל הוא הגרובניק הראשון על אדמת ארץ ישראל, שהוא ראוי לקאמבק מתוקשר לא רק כשהוא משדר את ברצלונה. כשארבל הבין כי מישהו לקח אותו ביותר מדי רצינות, הוא הלך על זה. הללויה. כמעט שלא מעד.
שבע שעות אחרי פתיחת מופע הגרוב,  כמעט שתיים בלילה, אחרי "בום פם", הראש הלום מ"גרוב ישראלי", הרגליים צועקות גוועלד, התקיל מישהו בשאלה – אז מהו גרוב ישראלי? סגנון? ז'אנר? צורת נגינה? הראש הישראלי שממציא לנו סיבה למסיבה? גם שבע שעות על הרגליים – מגיעה לו תשובה.
ניסיתי לרגע אחד Rewind. האם זה ההוא ממושקף-חנון מלהקת Left שניגן לנו בין השאר שדוז? האחים רמירז שניגנו רוברט ג'ונסון, קרולינה מלכת הגרוב המקומית של כל הזמנים שהקסימה כרגיל, קותי הגאון שנקלע לכל מקום, אייל תלמודי המפליא בסקסופונו, עוזי פיינרמן מהרמירז ברדרז, עוזי נבון (והסיר) שרצה לגנוב ההצגה בסגנון עסקן מאפייניק של פעם שהרטרו שלו לא הגיע, ואולי "התפוחים", שמנגנים על בסיס פאנקי שמשולבים בו דגימות, סקרצ'ינג וחטיבת כלי נשיפה דומיננטית, למעשה תערובת של פאנק ג'אז וגרוב,. הצליל יוצא להם מלוכד, אנרגתי, מהוקצע. הוא אינו מתבסס על שירים שאפשר לשיר אלא על תזמורים עשירים, על קצב עוצמתי. שילובים של פטיפונים ואפקטים, ולמעשה מה שמקבלים הוא גרוב פיוז'ני ג'אז-פאנקי מהוקצע שבו שולטת חטיבת הנשיפה. הבעיה: זוהי מוסיקה חסרת זהות אישית, קצבית מאוד עם עבודת מתופף – ללא רחמים, כשהנגנים משלימים את החסר בכל מיני מחוות מוזרות כלפי הקהל, שאמנם מייצרות תגובות נלהבות, וכמובן יורם ארבל שנתן להם פרצוף היסטורי לגיוון.
אז "התפוחים"? רגע, רגע לפני שאחליט מיהו ההרכב שעשה לי את פסטיבל הגרוב הראשון, אני חייב תשובה  – מהו גרוב ישראלי? כדי לא להמשיך להתקליל את עצמי אחזור להגדרת גרוב שניסחתי כאן לקראת הערב: משאומרת: גרוב אינו ז'אנר, אלא נגינה שיש בה תחושת קצב מניע-דוחף propulsive rhythmic feel שנוצרת ע"י חטיבת נגני הריתם סקשן (תופים, בס חשמלי, גיטרה, קלידים) וקיימת בסגנונות שונים כסלסה, פאנק (Funk), רוק, פיוז'ן וסול. בדרך כלל עושים במושג שימוש, כשרוצים לתאר אלמנט במוסיקה שמניע לרקוד, לזוז במשמעות –  feel או ה"סווינג" שנותן תחושה כמעט אינטואיטיבית.
האם כל ההרכבים שהשתתפו בפסטיבל ענו על זה? לא חשוב. העיקר שהיה גרוב, ואם גרוב אני מעדיף אותו פחות בניחוח "התפוחים" שכמויות הגרוב הבלתי נגמרות והמתמחזרות שלהם לא צירפו אותי למעגל המפזזים, גם כאשר הם הזמינו את אורי כינרות וקותי לגוון את מנת ההדרן.
אז מה? שנלך על "בום פם" עם כל הגרוב האתני שלהם? יאללה. אנחנו הרי עם של מהגרים, ערב רב של תרבויות, בליל של צלילים. תערובת השפעות. פסטיבלי העולם דלוקים על כל מה שמריח כליזמר פוגש ים תיכון.
איתמר "קיד" לוי (בשביל מה המסכה בתחילת המופע?), תובל "טובי" זולוטוב, אורי בראונר כינרות מפגישים בין תופים, גיטרה וטובה. זה עובד: מוסיקה שאינה לוקחת עצמה ברצינות, אינה בועטת, אלא קורצת ומחייכת. יוצאים ממועדון אריאנה של אריס סאן ונוסעים ליוון, המערב הפרוע, לבני ברק ולארצות הבלקן, משהו שיוצא מעורב בטעם משובח. גרוב ישראלי? לא חשוב. העיקר שהיה גרוב.

השתתפו: מארקי פאנק, Left, האחים רמירז, עוזי נבון, קרולינה, התפוחים, בום פם, Tree

צילומים: מרגלית חרסונסקי