מיכה שטרית

מיכה שטרית

התו השמיני
4/5

שלושה חדשים – שירי משוררים. כל השאר  ישנים, מ"קובה", "שלהי קיץ", "מסמרי ונוצות". מה הקונספט?
אני שומע את מיכה שטרית שר "פרידה" למילים של ולדימיר ויסוצקי על משמעות הנע ונד בחיינו, ונזכר בארקדי. ויסוצקי הרי הגיע לכאן עם ארקדי. מצד שני: לא לשכוח – הם ראשים מדברים. שטרית מחזיר את ויסוצקי לבר האפלולי, כלומר למקום הנכון שלו לשיר את הגיגיו. אני שומע צליל גיטרה נהדר, כזה ג'אז צועני.
קונספט? לשמוע את שטרית נכון לאלבום הזה. זה הקונספט. גם כשהוא שר-מספר נרטיב מ"צלהבים" של ס' יזהר, גם אלתרמן של "בדרך הגדולה". לא רק השלושה החדשים, אלא הצליל, יותר נכון הקוהרנטיות שמוכתבת ע"י מצב הרוח שחובר לטון ולצליל. "בחיפה מול הים" (מ"שלהי קיץ") נשמע ז'ק ברל מקומי. צליל אקוסטי מצע נהדר לחספוס האותנטי של קולו השברירי-נוגה. לואי להב ומשה כהן היו איתו בעיבודים ובהפקה. מיקי שביב – בבס, רע מוכיח – בתופים, ברי סחרוב בגיטרות.
קונספט? עזבו קונספט. בלוז מיכה שטרית שאני שומע ב"נמנע ממך" הוא בלוז של משורר שנשמע בגרסה הזו הכי מדויק – "אני נמנע ממך והולך אל הים/ בשפל גאותי ריק כמו צדף/ לא נשבר על סלע, לא נתז כמו מים/ הולך כבד לוחץ על החול".
אלתרמן כתב: "ענבלים במרעה ושריקות ושדה בזהב עד ערב. דומיית בארות ירוקות, מרחבים שלי ודרך//. העצים שעלו מן הטל נוצצים כזכוכית ומתכת להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל ואמות ואוסיף ללכת"
ההלך של אלתרמן ימשיך ללכת גם אחרי מותו, כי איך ניתן לחדול להביט ולנשום לנוכח המראות שמסביב שטרית צועד בדרכו בדרכי אלתרמן, נע על ציר פולק קאונטרי פשוט, מנגינה התוגה, הלך מונוטוני משהו, מנגינה נטולת ניואנסים, נעה במסלול יגע, בתחושת כבדות, בשירה מלנכולית מאופקת, כמה שזה יישמע לא מחניף – התחושה עוברת. מענין שהמוסיקה האפרו קובנית קיימת באווירה הנוגה הזו – גם בעיבוד של "צלהבים" – סיפורו הלא פשוט לעיכול של ס' יזהר, עליו כתב עמוס עוז: " הצלהבים האלה, לפעמים הם צלהבים כמו צליבה ולפעמים כמו צריבה והרבה פעמים כמו חמדת חושים"
גם "אל ניניו" – לוקח למחוזות הלטיניים, עיבוד נוסח אפרו קובני רומנטי, שמזכיר לי הבואנה ויסטה סושל קלאב (משה לוי בצליל פסנתר של רובן גונזלס), נינוחות חלומית שכזו, חפה מכל מודרניות, תחושה של אזור דמדומים בקול נמוך ומסתורי. קסום.
ובטח – "מקצב של שחורים קובה" – אבל עם האיכות הנרטיבית של כל האלבום הזה. שיר געגועים לנופים אחרים שכתב פדריקו גרסיה לורקה. כמו לורקה – גם שטרית מחפש ותועה בדרכי החיים והאמנות. עסוק בחיפושים.
"טבריה" האירוני על הפרובנציאליות של אחת שרוצה לנסוע לטבריה מול המוטרפות של החלומות הגדולים בנוסח האמריקאי.  "באביב" חוזר ממש בזמן בעיבוד פשוט על השלמה עם מציאות, משרה נינוחות כזו שיש בה חום כובש.
אלבום ביניים? תלוי. מי שאוהב מיכה שטרית, יכול להתייחס לאלבום הזה כאל אלבום לייב, כלומר אל הופעה בתמהיל הזה של חדשים עם ישנים, ויקבל את מיכה שטרית נכון לעכשיו, או למועד ההקלטות של האלבום. זה לא מעט..

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות