כמעט לכל אורך הערב החלפתי רשמים עם עצמי בנושא הפער בין הקשבה לדיסק ובין הניסיון לקבל אותה רמת חוויה, או דומה לה במופע שמשיק את אותו הדיסק.
אביגיל רוז קיבלה באלבומה האחרון מתנה יפה שנקראת יוני בלוך, מי שעיבד והפיק מוזיקלית גם את אלבומה הקודם, אלא שהפעם קרו דברים מרגשים יותר. כבר כתבתי, שנוצר ביניהם משהו יפה. העצבות שלה נפגשה עם ההומור שלו, האינטימיות שלה עם הפתיחות שלו. ההפקה שלו פתחה אותה כפרח שמקבל את האביב בשמחה אחרי חורף קודר. ב"חצי נחמה", אני חוזר על עצמי, הצליחה רוז לשרטט עולם אישי של חוסר שלמות – לעיתים מלנכולית, לעיתים צינית, לעיתים מצחיקה, מגוונת בבלוז, בג'אז, שנסון, בוסה, קברט. יוצאת מתוך בדידות וחסר לא רק לעצב, אלא גם להומור המיוחד לה. המכלול בדיסק מעיד על יוצרת-זמרת אמיתית שמצליחה לשדר את זרם מחשבותיה – על מצבי נפש, על תסכול, לעיתים בכאב, לעיתים באירוניה מפוקחת, לעיתים בהשלמה כואבת, היא
עד כאן הדיסק. ונעבור מיד לצוותא, ערב ההשקה, ריגושים והתרגשויות, עולה אביגיל רוז לבמה ומשך שעה ורבע – רובם ניצבת פרונטלית מול הקהל, מיעוטם ליד הקלידים, לא מעוררת מחדש התחושה שהייתה בזמן ההאזנה לדיסק.
אביגיל רוז לא בנויה מחומרים סטאריים, נראית קצת השכנה שממול, לא מנסה להיות אחרת. יש משהו מאוד מיוחד בהגשה שלה, שמגיעה מאותם מקומות של אמת, קצת ציניים, קצת אירוניים, אבל אין ספק שיש אביגיל של דיסק ויש אביגיל של הופעה. שתיהן עדיין אינן מספיק מיודדות. שתיהן עדיין אינן מתחברות.
הנקודה היא שבביצועי הרוק לא תמיד התקרבה לנגנים שלה, והם לא אליה, מה שהבליט לטובה שירים פחות עמוסי דציבלים במיוחד הקאבר ל"עוד מחכה לאחד" של סשה ארגוב וגם השיר המסים "עד מאוחר", שהחזיר אותה לקווי המתאר היפים של הדיסק. גם הגרסה שלה ל"שוב לבד" של גילברט או'סליבן הוציאה ממנה ביצוע קברטי טוב, ובמיוחד הביצועים עם אורח הערב דודו טסה ("את לא יודעת") פתחו מחדש את הערב. כאן נשבה רוח מאוד טובה, שהעלתה סוף סוף אור וחיוך, עד כדי כך שאביגיל התבדחה, שאולי הייתה טעות להזמין אותו.
מ"טעויות" כאלה אפשר ללמוד. היא צריכה גם להשתחרר יותר, להרגיש נוח על הבמה. לשנות קונספט הפקה מוסיקלית. נדמה לי שבישיבה ליד הקלידים היא נשמעת יותר טבעית. בעמידה מול קהל, רוז עדיין לא הכי מסתדרת עם עצמה, כאילו משהו מפריע לה. וטוב שיש לה הומור ספונטני להתגבר על הפכים הקטנים האלה. סך הכל פער לא קטן בין האלבום המעולה למופע, שצריך לעבור לבטח שינויים כדי לצאת למסלול שיחזיר אותי לאביגיל רוז המצוינת שאהבתי בדיסק.
שירים: מה שתרצה, עוד שבוע חתונה, ואולי, תיגע בי, חצי נחמה, התאבדויות קטנות, אי אפשר לקנא, את לא יודעת – עם דודו טסה, עוד מחכה לאחד – עם דודו טסה בגיטרה, בסוף מתרגלים להכל – דודו טסה עם אביגיל, שוב לבד, איפה הם הימים, השתניתי, מלחמה יומיומית. הדרן: כבר מאוחר.
