כששואלים מוסיקאים ויוצרים מקומיים על נעמי שמר, רוב הסיכויים שתיתקלו בעיקום אף, באיזו תגובת "בסדר אבל", ואם כבר שאלת – אז על סשה ארגוב שמעת?
על סשה ארגוב שמעתי, אבל אודה ולא אבוש: כמו יוסי פרץ שמביא לנו אלבום משירי נעמי – גם היוסי שכותב שורות אלו, אינו מתגרד כשהוא מתבקש לדבר על שירי שמר.
מעצמי מותר להעתיק – אז הנה פיסקה מרשימה שכתבתי על שמר: "היא כתבה את פס הקול של חיינו", אמרו על נעמי שמר. ואמנם, שמר מזוהה יותר מכול מלחין מקומי אחר אם לא כ"מוסיקה ישראלית", (שהרי אין יצור כזה בדומה למוסיקה הודית, פורטוגזית או יוונית) הרי ללא ספק כמלחינה שהצליחה לבטא את הוויית הנופים האנושיים של ישראל במילה ובצליל.
הזיהוי הישראלי של שמר נובע מהמיזוג בין המרכיבים המוסיקאליים והמילים שגם תיחמו אותה כמלחינה –משוררת "לאומית". למעשה, הייחוד הישראלי של יצירתה נעוץ יותר בתכנים ובמילים העבריות ופחות בלחנים, ואין כמו משפט כ"לשיר זה כמו להיות ירדן" כדי להראות את משקל התוכן ביצירה ה"ישראלית" של שמר. הקהל בא לשיר איתה "לשיר זה כמו להיות ירדן". והמוסיקה של שמר זרמה אליו כמו ירדן. תמצית נוף מולדת. ואמנם, השירים של שמר היו תמצית מרוכזת של הנוף האנושי, של הלחן הפנימי המקומיים". 
אעבור ליוסי פרץ. אחרי ששמעתי את השיר הראשון "לו יהי", רשמתי לעצמי שאלה? איך לשיר היום נעמי שמר? להשאירה בקווי הפשטות הראשוניים? להעניק לה אינטרפרטציות חדשות נועזות? לעבד את שיריה בסגנונות רוק-בלוז-בוסה.
לפי "לו יהיה" של פרץ, אנחנו חוזרים לערבי השירה בציבור בחדרי האוכל הקיבוציים למרות הזיהוי של השיר עם לנון ומקרטני, אבל ב"תלבשי לבן", הדואט פרץ את שרון רוטר והעיבוד מקנים לשיר אווירה ייחודית (צליל אלקטרוני שמוסיף שכבת אווירה), "העיר באפור" התקשטה במקצב בוסה, אבל העיבוד משאיר את העיר בצבעיה הקודרים, "חורשת האקליפטוס" קיבלה ביצוע Cool נינוחות איטית שמעורר איזושהי רטרוספקטיבה נוסטלגית,
"יש לי חג" מגיע בבלוז (תפקיד משמעותי לגיטרה) בגרסה נטולת חגיגיות שגרתית כולל הצטרפותה של שרון רוטר בבית השני, "שנינו מאותו הכפר" – תוגת ימי הזיכרון (של "כשרוח חרישי בצמרות שחורות עובר – אז אני אותך זוכר") מגיעה בצבעים אפרוריים פשוטים ויפים ועיטורי ביטים אלקטרוניים, בלי לגלוש למלודרמה. גם הגרסה ל"החגיגה נגמרת" משאירה אותו בקווי מתאר של פשטות פה, "סרנדה לך" מוגש בדרמטיות מסוימת לעומת הביצוע הגברי החגיגי של שלישיית גשר הירקון, "אהבת פועלי הבניין" – מחזיר את מעט את הצבע המקורי ללחיי השיר, ללא הסחבקיות של של "גשר הירקון". "על כל אלה" – טון וביצוע שסוף סוף מעבירים את השיר לחלקתו של יוסי פרץ בדואט עם שרון רוטר, שירה מאופקת, מפקיעה את השיר מחוגי השירה בציבור ומעניקה לו את האיזון הנכון בין מר ומתוק.
נעמי שמר של יוסי פרץ היא נעמי שמר בצבעים אפרוריים די אחידים, אפילו מעט מונוטוניים, אלבום אווירה טיפה מלנכולי שאומר: ככה עוד לא שרו את נעמי שמר.