נשמע כמו מסע בתוך חלום, החדש של "אלבו", ההרכב המופלא ממנצ'סטר. הדרמה מגיעה מגאי גארוויי Guy Garvey, משורר, קול היפנוטי, הזכיר לי מאוד את פיטר גבריאל. אלבום עפ"י סיפור של הומר ניקאם, על נערים בעיירת כורים שמפתחים עיסוק חובבני בטילים. 
Elbow נחשבת כיום אחת הלהקות הגדולות בבריטניה. חביבת הביקורת הבריטית, יעידו 4 ציוני 9 אותם קיבלה הלהקה ממבקרי עיתון המוסיקה הותיק NME.. עיתון ה"גארדיאן" הגדירם "אחד האוצרות הלאומיים" במקביל לג'ון קייל ומייקל סטיפ.  הנה משפט מחמיא בדרגות גבוהות בביקורת של מגזין ה"ספין" על החדש – "ארט רוק ממדרגה ראשונה ללא יומרות אלא עם לב עצום".
הוא מגיע אחרי האלבום המאוד מפתיע The Seldom Seen Kid, זוכה פרס "מרקורי", שונה ממנו אבל עדיין Elbow. בקודם שר גארוויי על בגרות. כאן – חוזר לילדות. בקודם – שמענו עיבודים עשירים מאוד. כאן – בד"כ מאופקים-שקטים יותר. מה שמיוחד – יצירה חדשה. לא המשך של משהו. הסגנון הנרטיבי של גארוויי מגיע בקול עשיר, מאוד אמוציונאלי. השיר הפותח, "הציפורים" – כמעט 8 דקות של קלאסיקת רוק אלטרנטיבי – שיר שנוגע בילדות טראומטית של גארוויי.
Lippy Kids עוסק בהגנה על הטינאייג'ר הבריטי, זה שעומד בפינת הרחוב ונחשב קרימינאל. גם Jesus Is A Rochdale Girl נוגע בסביבה בה גדול גארוויי ששר את השיר כמעט בלחש בעיבוד מינימליסטי. The Night Will Always Win הוא השיר הנוגה המרטיט ביותר באלבום – קול גבוה, קודר, תחושתי שמחלחל מתחת לעור. למעשה – חלחול שמגיע מכל האלבום בהקשבה שנייה ושלישית.
למה להגיע לחדש של Elbow? כי הוא מאותם אלבומים שבעוד שנה כבר ייכנסו לרשימת הקלאסיים, או במילים פשוטות: לא תשמעו מוסיקה כזו אצל שום להקה אחרת. אז למה לא עכשיו.