אני מנסה לקלוט את הראש של עידן יניב. לא ממש בעיה. רוקד על כמה חתונות מקומיות באוריינטציה של דע את עמך המתבדר. בוחר כותבים ומפיקים לפי תכתיבים מוגדרים: מוסיקה לא מתוחכמת מדי, הפקה עשירה ומשדרגת, פנייה למכנה משותף רחב של בתוך עמך העממי ביותר אתה יושב. מי שיגיד נמוך – לא ממש יסתבך בתביעה.
וכן, תמיד עוברת אצלי המחשבה – לא חבל על קול כזה, במיוחד בעידן שקול כבר כנראה אינו  ממש מבדל את עידן (יניב) על פני מתחריו בז'אנר.
קחו את הראשונים: "לא מוותר" של דור דניאל הסנטימנטלי, "אנשים אנשים" הדאנס הכוחני של henree, "בלתי נשכח" הים תיכוני הרדוד-פשטני של של רגב דהן , "כן לאהבה" של גיספן את ליאון – פופ ממוסחר ברמות בטעם חצי ערבי. "אהבת חיי" של דוד זיגמן הוא גם מסוג הנדוש הים-תיכוני שימשיך את אווירת הכפיים אל המנה האחרונה בחתונה. אהבתי את העיבוד ההומוריסטי משהו של אבי גוטמן, ל"הלילה" אבל גם כאן יניב משרת את הקו הנדוש-בומבסטי בתקווה שיורד בסלולר. כנ"ל "תרקדי איתי" של צ'ולי זכאי ושי ראובני. הטקסטים האלה של אהבה ללא מצרים מגיעים לפי משקל. הכותבים אפילו לא מנסים להמציא עצמם מחדש. כזהו "תני לי לתת לך" לפי דוד זיגמן ויוסי בן דוד, צמד שמתמחה בהתאמת שירים קטנים לזמרים בעלי קול גדול. טוב שמגיע הקאבר ל"רכבת לילה לקהיר" של משינה ומחלץ מהשעמום.
הרכבת של יניב – ברוח העכשווית המנשבת במחוזותינו, תעבור במשק חפלאי דרך אולמות השמחה המקומיים בדרך לקהיר, שגם לכינורותיה יש חלק בעיבוד. נגני הקצב והכינורות תפסו קרון. שימו לב לפאוזת המעבר באמצע השיר (הברקה), מאיט בטון מסולסל סטייל זוהר ארגוב וגם באוריינטציה של שירת פלמנקו – כדי לחזור לפסי הרכבת בצליל דיסקו דאנס יורופופי שנות השבעים. רכבת הלילה לקהיר של יניב היא רכבת שלוקחת את החוגגים חזרה הביתה.  כלומר – לחגיגות והחאפלות הרגילות. אם זה יניב לעידן יניב נוקיה וקיסריה – אז עסקית – הצדק איתו. מה מעבר? למה לבלבל לו את המוח עם ה"מעבר".