לפני כמה ימים הגיע אביב גפן לעשות פרומו לבלקפילד אצל לונדון וקירשנבאום. במקום לשיר לנו משהו בלקפילדי, או לפחות "מעונן עכשיו" באנגלית (Cloudy Now) דיבר גפן על סיימון וגרפונקל, לכבוד סרט דוקומנטרי שישודר איפשהו. בסוף השיחה, אמרתי לעצמי: אני חייב להגיע לבלקפילד. גרוע מזה לא יכול להיות. הוא בטח יתקן את הרושם.
הייתי בל"בלקפילד", מופע בכורה לאלבום השלישי, "ברוכים הבאים לדי.אנ.איי שלי". את Cloudy Now לא קיבלתי, אבל הגיעו כמה מעוננים אחרים, וכמובן האיש שבלעדיו אין בלקפילד – סטיבן וילסון, יוצר נפלא, וחרפת לונדון את קירשנבאום נמחקה. הרבה יותר חזק אביב גפן של בלקפילד.
כבר בשלב זה הייתי קובע: מבחינה גנטית, אביב גפן נולד בטעות בעברית. הדי.אנ.איי הוא הרבה יותר קרוב להמפסטיד בבריטניה (מקום הולדתו של וילסון) מאשר לתל-אביב. הסיבה פשוטה למדי: אביב גפן מופיע טוב יותר באנגלית מאשר בעברית. הוא יותר באוריינטציה ג'ון לנונית מאשר שלום חנוכית (שני מוסיקאים שהשפיעו עליו)
היום אפשר להגיד כבר – "בלקפילד" מצליחה לשרוד דווקא על רקע היחסים המצוינים שבין מקימיה, שני היוצרים-פרונטמנים, סטיבן וילסון, מנהיג ההרכב Porcupine Tree ואביב גפן, שילוב של קלידים + גיטרות (הסלואים של וילסון) + ההרמוניות הקוליות, הריתם סקשן של הנגנים הישראלים – קלידים, בס, תופים – משלימים זה זה גם בנוכחות הבימתית, גפן שקורץ יותר מחומרים רוקסטאריים, וילסון היותר מאופק במגע עם קהל, אבל מפצה בעוצמות הקוליות שלו.
המוסיקה מצוינת במנגינות,בטקסטים הדפרסיביים, לא פשטנית מדי, לא מתוחכמת מדי, בהחלט מתאימה למי שאוהב רוק שמונים מלודי קודר אקספרסיבי, נגיעות פינק פלוייד עד ביטלס ו – E.L.O, שירים כמו Hole In Me או Pain ועד End of The world ו – Once האפביטי, שיר רוק שמציג את ההבעה החזקה של סולן הפורקיופיין, שממשיך להיות מאוהב במיינסטרים רוק שלו ושל עמיתו הישראלי עד כדי כך שהוא יוצא איתו ממש עכשיו לדרכי עולם למשך כמעט שלוש חודשים.
כששומעים את הביצוע של גפן ל – Miss U, על נטישתה של מאהבת, אפשר להבין למה סטיבן מאוהב. הבריטון של גפן מייצר ניגוד יפה עם קולו הבהיר של סטיבן. לא בטוח שמבקר מוסיקה אנגלי לא יבחין באקצנט שלו, אבל זה בטל בשישים לעומת ההבעה המלנכולית הטובה שנשמעת כאמור אותנטית באנגלית מאשר לשמוע אותו בשירים שוברי לשון בעברית. למרות שלא מדובר בשפתו-מבטא – באנגלית הוא "זורם" הרבה יותר טוב. מבחינה מלודית והרמונית.
רשמתי חיסורים לשיר נפלא כמו Epidemic גם Christening המצוינים. אי אפשר לוותר על שירים כאלה. מצד שני הגיעו לא פחות טובים כמו DNA וגם הפותח Blood.
ללא ספק: קופרודוקציה בריטית-ישראלית שממשיכה להניב שירים טובים ולייצר אינטראקציה מפתיעה בין שני סולנים שלפני בלקפילד – גם הדמיון הפרוע ביותר לא היה מאמין שהם יעלו על מסלול משותף, וביחד שניהם עדיפים על כל אחד לחוד, בטח אביב גפן.

שירים: Blood, Blackfield, Glass House, Go to hell, On the plane, Pain, DNA, Waving, Raising on the tide, Glow, Once, Hole in me, Miss u, Zigota, Oxygen, Where Is My Love, Hello, End Of The World

בלקפילד בהופעה