האלבום של החבורה משפילד מסתורי, רומנטי, אירוני, אינטליגנטי, רגשני. נראה שהיום הם יוצרים שלא מחפשים הצלחות אינסטנט. אני מדבר על WEEDS הפותח שהוא הימנון הערצה לאומללי נפש. נוגע ומגיע הוא גם "הלילה בו מיני טימפרלי מתה" וגם "הציפורים בגנך" סטייל סיקסטיז. פאלפ בוגרת יותר, משורר הפופ גארויס קוקר עושה מרגש שיר אירוני כמו "העצים" עם מיתרים סימפוניים, אבל כאן זה כבר סקוט ווקר האגדי כמפיק שלא תרם למיקוד הדיסק
