טל פליישר מבקש לעצור הכול, יען כי איבד שליטה. מתפוצץ לרסיסים אבל גם "אופטימי בינתיים" איך? איך סוגרים על פער כזה? הטון וההבעה, גם הצליל המהודק של החבורה שמנגנת איתו אולי מסייעים בידיו לסגור. מוסיקה אחרי הכל היא משהו אופטימי.
"פינג'אן" ופליישר על נתיב סערת רגשות מלודרמטית שנוגעת במצב נפש רעוע, בחיים על הקצה. בשאלות מהות חיים של מי אתה ומה אתה. בשינויי מצברוח. גם ב"רמזורים" יש איבוד שליטה-כיוון, ללא מקום לחזור אליו, ללא חלום אבל יש גם "גיטרה ואחד שבכה". מה היו עושים בחורים צעירים דוויי נפש ללא גיטרות. הרבה יותר יעיל מספת הפסיכיאטר. ואמנם, הגיטרות של פינג'אן נחלצות לעזרה בעיבודיו והפקתו המוסיקלית של ניר אוורבוך, שחותמו מורגש  במעטפת הסאונד שהוא תיכנת עבור הלהקה.
פינג'אן ממשיכה בקו הזה של משהו-דחוף-לי-לזעוק-לשאול, בלי שהמאזין ירד לסוף נפשו. מה מציק לו? כמעט באותו קצב-טון פליישר שר "כמה זמן נותר/ עד שנתחיל מהתחלה להילחם על כל מילה" ו"מי בכלל קבע את הכללים?" גם ב – Slow Rock של "אני",  ממשיך פליישר לחפור בתוך עצמו ברגש חשוף, במערבולת מבולבלת של החלטות, מהסוג שהורים טובים שולחים את הילדים למרפאי נפש כדי שירשמו להם כימיקלים מרגיעים. כנ"ל – "מתעוררים" – שיר במתחיל במשפט ביזארי – "נתארגן על החלום" ו"תיסע כאילו אין מחר" וגם הזעקה ב"שוב זה חוזר" – "בטח שהיו לי תוכניות/ אבל לא מפוקס לי/ אז שוב אני חוזר לכתוב" – שיר שזוכה לפסקול קצבי-אלקטרוני שמייצר מתח תחושתי.
הסאונד הזה עובר כמתח חשמלי לאורך כל השירים, "היו לי דברים" הוא רוק מצוין מנוגן נפלא ("יש אנשים שבגללם אתה נשבר/ ויש אנשים שבגללם אתתה נזכר") . "בועה של זמן" – המנגינה המיוחדת של הדיסק. בולטת מול כל השירים האחרים.
אנשים או מכונות/ הכל נראה לי בדיוק אותו דבר/ כל-כך קר בתוך מדבר/ בתוך מדבר של היגיון/ נושפים הכל החוצה אל האש/ שואפים רק מה שיש/ ואני לא כל-כך בטוח איך ממשיכים מכאן"
יש עוצמה כמעט טראגית בזעקת הזמר שמרגיש "קור" בתו "המדבר", קונטרסט שכזה, משהו כמו – מדינה חמה שבה הכל מנוכר וקר, אינך מזהה מקומות של מפלט לאן שאתה הולך – כי גם לא ברור לך מה מהות הלחץ האטומי שבו אתה חי, מאחר שהכל נראה אותו דבר בתוך בועת הזמן שאתה שונא לחיות בתוכה.
פליישר מרופד בהרמוניה קולית נשית שנשמעת קצת קיטש, אבל מעניקה  צבע אווירה רך של כמיהה כמו בפסקול של סרט צרפתי ישן. גם השיר המסיים "הזמן שלנו" משחרר את סיר הלחץ התחושתי ומעניק מנגינה יפה, למרות הפתרון הפשטני משהו – "זה הזמן שלנו לשנות את העולם"
טל פליישר שר כמו – תן לרגש ללכת במקומך, ההבעה בהחלט מצליחה להעביר את תחושת התסכול. ההרכב וההפקה סייעו להפוך את השירים לרוק תחושתי טעון, אמין, הגם שבשלב מסוים הטון הדואב הזה והמוסיקה נשמעים לעיתים כשיר אחד ארוך מדי, אבל בהאזנה שנייה מזהים את המיוחדים יותר.

הרכב טל פליישר – שירה, אדם שפיר – גיטרה, לירן פרידמן – גיטרה, עמרי גינזברג – קלידים, רון מרקוביץ' – בס, נדב גורלי – תופים.