גזוז, דודה ואולי עכשיו הגיע הזמן להחזיר את כוורת. גזוז הפכה בשנה האחרונה למופע הצדעה, מה שאומר שכאן יש ממש דרישה. דודה? עדיין בעיה? קוטנר בהקדמה, טוען שהקהל בזמנו לא היה מוכן לקבל את השינוי שדודה הציעה לעומת כוורת וגזוז – הרבה רוק כאסאח ומעט הומור. נו, זה ברור: בתוך עמנו אנו חיים. רוק מעולם לא היה הלחם והחמאה של תרבות המוסיקה המקומית. רצו יותר את העממי, את הנונסנס של סנדרסון, את המלודיות היותר מעוגלות.
דודה הלהקה שהוקמה ב-1980 על ידי דני סנדרסון וגיד גוב – בניגוד ללהקותיהם הקודמות "כוורת" ו"גזוז" שצלחו הצלחה גדולה – הייתה כישלון כלכלי, וכעבור שנה התפרקה כשהיא משאירה אלבום אחד הקרוי על שמה.
אז מה ההצדקה עכשיו? יכול להיות שחברת המוסיקה מאמינה שהגל הדני סנדרסוני הזה אולי הופך לים סוער. הצדקות לחזור לתקליט הזה? "לידיה הלוהטת" לוהטת מחדש בעיר ברימסטרינג משופר, וגידי גוב נשמע לגמרי רוקר. קטכ הגיטרות מתוזמר רוק המשמעותי בדיסק.
אבל דודה אינה נשמעת לי כאיזה מהפך אצל רוק סנדסרון: "ערב אבוד" נשמע "גזוזי" לגמרי, "שקט שקט" אמנם נפתח בגיטרה חשמלית נפלאה, וגם כאן – מנגינה טיפוסית מופלאה של סנדרסון שמייחל לקצת פסטורליה בתוך הבלגנים, מעבר יפהפה (ב"כי לי תמיד נדמה") לא ממש רוק מטאל. מתאים ל"גזוז". "גרעינים" – קטע שאמנם מאפיין את האוריינטציה היותר קשיחה של סנדרסון ושותפו ללהקה, הגיטריסט יהודה עדר, שיר בילויים "רציני" –  ועדיין המלודיה הסנדרסונית קיימת גם כאן. ממש לא מהפך. "רכבת הלילה" – ביצוע רך מאוד של גוב לשיר שקט מאוד, מעין חלום קסום. "אבן המנדלי" – גם הוא קרוב יותר לגזוז מאשר לאיזה קונספט רוקי כבד. כנ"ל – "מחפש צרות", "נשר", "אלף כבאים". הומור? – תקשיבו לקטעי הביניים השובביים של סנדרסון (קופולה) כדי להבין שסנדרסון לא הפך אז למטאליסט רציני. אז לחזור לדודה? אם אתם בקטע של כל תולדות סנדרסון, אז כן. כאלבום להקשבה לנכסי צאן ברזל – פחות.
נ.ב. הבונוס – הופעה חיה של דודה בבית החייל, 1981 – כולל שירים שרואים לראשונה אור.

הרכב: דני סנדרסון – שירה גיטרות, גידי גוב – שירה, יהוןד עדר, גיטרה ושירה, אלון נדל – גיטרה בס, דובי קיזלשטיין – תופים כלי הקשה.

יהודה עדר מארח את דני סנדרסון, עושים כבוד לדודה.

דודה – לידיה